שרי (זכריה), דוד

בן נחום ואידה. נולד ביום כ' בטבת תשי"א (29.12.1950) בשוויזניצה שבפולין, להורים מניצולי השואה. ילדותו של דוד עברה עליו בבית שלא ידע מחסור ומימי הילדות החל לגלות תכונות של ביטחון עצמי, עליזות ורוח עצמאית. הוא חונך כיהודי גאה והוריו אמרו לו שאם מישהו יעליב אותו עליו להחזיר לו מנה אחת אפיים. הוריו שאפו לעלות לארץ, ואכן בשנת 1950 הצליחו לעלות. כשהגיע דוד לארץ ידע לא רק פולנית אלא גם אידיש, אך בתחילה היה לו קשה להתאקלם בלי ידיעת השפה העברית. הילדים היו מתגרים בו, כי לא הייתה להם שפה משותפת אתו, אך כעבור זמן קצר מאוד למד את השפה ואת מנהגי הארץ וכך השתלב בחייה. גם בבית התחילו לדבר עברית, ודוד התחיל להביא הביתה את ההווי הישראלי. הוא אהב מאוד את קבלת-השבת, את הדלקת הנרות ואת חגי ישראל. הוא למד בבית הספר "בארי" ובבית הספר התיכון המקצועי "אורט" – בנתניה. דוד היה בעל כשרונות רבים, אהב מוסיקה וניגן בכלי נגינה שונים, הצטיין בארגון מסיבות והיה הרוח החיה בהן. הוא היה בעל מזג טוב, אהב את החיים, היה מלא עליזות ומרץ. על כל אלה הצטיין בנכונות בלתי מצויה לעזור לזולת וחבריו זוכרים אותו לטובה על כך. ביתו שימש להם כמרכז חברתי ובו היו מתכנסים לפגישות כיתה ולמסיבות. הוא היה מתקן לחבריו כל מה שזקוק תיקון והיה מסיע אותם במכונית שקיבל מאביו. דוד היה בעל חוש טכני בלתי רגיל ועוד מנעוריו אהב לפרק כלים ולהרכיבם. הוא אהב לתקן במו ידיו מכשירי חשמל ורדיו. חדרו היה מעין מעבדה טכנית והוא היה יושב בו שעות ארוכות ועוסק בעבודה. לא מקרה הוא שדוד החביב והעליז בחר במקצוע האלקטרוניקה. דוד גויס לצה"ל בראשית אפריל 1970, לאחר שסיים את בית הספר הטכני של חיל האויר כטכנאי אלקטרוניקה. הוא הוצב לחיל האויר ותחילה שירת במעבדות החיל, אבל לא מצאו חן בעיניו החד גוניות וחוסר הגיוון שבעבודה. בזכות בטחונו העצמי ותושייתו מצא דרכים שיעבירוהו לעבודה במקצועו, בחידושים החדישים ביותר, וכך הגיע להתעסקות בכלים מתוחכמים. כאן מצא את מקומו והתקדם במקצועו. הוא היה תובע שיתנו לו את העבודות הקשות, הדורשות אחריות רבה ביותר. כשהיה בא הביתה לחופשה מיד היה מצלצל לבסיס כדי לשאול מה חדש שם, וכאשר היה יוצא עם חבריו היה משאיר מיד מספר טלפון למען ידעו היכן הוא נמצא כאשר יידרש. הוא התנדב לשרת שנתיים שירות קבע, כי ראה שבמקצועו הוא יכול להתקדם רק בצבא. בינתיים התחיל להתכונן לבחינות קבלה לשיעורי ערב כהנדסאי. ביום כ"ז באלול תשל"א (17.9.1971), מצא דוד את מותו, יחד עם שישה מחבריו, כתוצאה מפעילות אויב בגזרת תעלת סואץ. הוא הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בנתניה. במכתב תנחומים להורים השכולים ציין אותו מפקד יחידתו כ"חייל המסור והנאמן ביותר שהיכרתי ורק מעטים יודעים את החשיבות הרבה של תפקידו לבטחונה ולשלומה של ארצנו". במכתב שני שקיבלו ההורים מטעם צה"ל, יומיים לאחר מכן, נכתב: "דוד היה מהטכנאים הבכירים בטייסת, שקט, יעיל, בעל מקצוע מעולה ומסור מאוד לעבודתו. אנו מבכים מרה את אבדנו של חייל, חבר ואדם". לאחר נפילתו יצא לאור ספר עליו ולזכרו בשם "מסע אל הנצח", ובו סיפור חייו ומותו; בבית הספר "בארי" נחקק שמו על אנדרטה שהוצבה לזכר תלמידי המוסד שנפלו במערכות ישראל. 3 מלגות יחולקו בכל יום זכרון על שמו (כל מלגה בסכום של .500- ל"י). שתיים על ידי האגודה השיתופית "אלחוט" בנתניה לקידום לימודי הנדסה אלקטרונית ואחת על ידי המשפחה – לילדים נזקקים הלומדים בבית הספר "בארי;" חורש לזכר השבעה ניטע באזור מודיעין, שליד בן שמן, ובו הוצבה אנדרטה עשויה משברי המטוס.