בנם של דניאלה ואורי. נולד ביום י"ד בסיוון תשמ"ה (2.6.1985) בצפת. אח להילה ונועה. בהיותו בן שנתיים, עברה המשפחה לחיפה והשתקעה בשכונת נווה שאנן. "אני זוכר אותו בתור ילד קטן בן שנתיים," מספר אביו, "כשהוא רץ לקראתי במעלה ההר בצפת ושאני מחבק אותו. ואחרי גיל שנתיים, כשעברנו לחיפה, כל השנים פשוט ברחו וקיבלתי גבר בגובה שלי". עידו החל את לימודיו בבית הספר היסודי "בארי", ובלט כילד נבון וסקרן במיוחד. באופן מעורר פליאה, עידו נהנה להיכנס עם אנציקלופדיה למיטה לקריאה שלפני השינה. את המשך לימודיו עשה עידו בחטיבת הביניים ובחטיבה העליונה של בית הספר התיכון "עירוני ג'?". כבר בחטיבה התגלתה נטייתו למקצועות הראליים, וכשעלה לתיכון, הרחיב בלימוד המקצועות פיזיקה, מתמטיקה ומחשבים. הוא היה תלמיד רציני ויסודי, ובלט במנהיגותו השקטה. בהפסקות מהלימודים, מצויד במזרון סיירים ושק שינה – אהב לצאת לטיולים ולמחנות במסגרת חוגי הסיירות על שם אורי מימון, ורכב על אופני הרים בטבע. בשלב מסוים לא הצליח עוד בית הספר לספק את סקרנותו האין-סופית של עידו, ולאחר שניגש לבגרות חמש יחידות במתמטיקה כבר בכיתה י', החל ללמוד הנדסת חשמל ופיזיקה בטכניון בחיפה, וסיים את לימודי השנה הראשונה בהישגים מרשימים. הוא היה חבר ואח שערכי הצניעות, השקט והנתינה היו מושרשים באופיו ובדעותיו, ולמרות ציוניו הגבוהים, האמין כי לא ההישגים הם שעושים את האדם. בין הלימודים והטיולים, עקב עידו בקפדנות אחר חידושים בעולם הטכנולוגיה, ובמיוחד אהב להתעדכן בפיתוחים של מנועים גרפיים ומעבדים חדישים. כך, בלי להיות נוכח יותר משבוע רצוף בבית הספר, סיים עידו את בחינות הבגרות בהצטיינות. בטכניון המליצו לו להקדיש את הפוטנציאל הגלום בו לטובת המדע, אבל גם אם המסלול לעתודה היה ההמשך המתבקש, לעידו היו תכניות אחרות. הוא שאף להתגייס ליחידה קרבית איכותית, ולשם כך הצטרף לאימוני כושר קרבי. הוא התאמן בטיפוס קירות אתגרי, והמשיך לרכוב על אופני שטח. עידו אותר לקורס טיס, עבר את הגיבוש בהצלחה, ועם גיוסו, ב-7 בינואר 2004, החל את הקורס. כשנשר, לאחר חודשיים, עבר לחיל הרגלים והתנדב לסיירת צנחנים. בתקופת המסלול כבר היו השינויים בעידו בולטים ומהירים; מנער גבוה וצנום הפך לבחור שרירי וחסון, ומבעל אישיות שקטה ומופנמת נפתח ונהיה חברותי יותר. לכל אורך המסלול ותקופת ההכשרה עידו השקיע ובלט ביכולת ניווט גבוהה מהרגיל. למרות פציעות מרובות, הוא הוכיח שוב ושוב כי כוח רצון ואמונה גוברים על כל קושי פיזי. חבריו, שהדביקו לו את הכינוי "שָׁפִּי", מספרים: "הגעת אלינו מקורס טיס, ומהר מאוד הבנו עד כמה ייחודי ומיוחד אתה. הכול אצלך היה מסודר, מאורגן. היה לך שקט בלתי רגיל. השקעת בכל והפגנת מקצועיות – מסתכל במפה שניות ספורות וכבר מוכן לניווט". במהלך המסלול עבר עידו גם הכשרה מקצועית בחבלה ובמודיעין. את קורס החבלה סיים בהצטיינות ומאוד נהנה ממנו. עידו, שתמיד היה צמא דעת, שאב סיפוק מכל פיסת מידע שרכש, ומאוד נהנה מהכשרתו כלוחם. בקיץ 2005 סיים עידו את המסלול, והוצב לשרת בפלגה המבצעית של סיירת הצנחנים. על רקע האירועים הביטחוניים פעל הצוות רבות באזור יהודה ושומרון, ועידו היה מעורב במבצעים למעצר מבוקשים ולמציאת אמצעי לחימה. לאמו אמר שהוא מאמין במה שהוא עושה ומרגיש שהוא מגשים את עצמו. "הוא הרגיש שהוא עושה דבר חשוב", סיפרה אמו. עידו, מספרים החברים, היה תמיד הבחור הרציני בצוות, "זה עם הראש על הכתפיים", זה שיורד לפרטים בכל דבר, זה שמנבאים לו עתיד כמנכ"ל חברת היי-טק. "תמיד צחקנו על הרצינות שלך", כתבו חבריו, "אבל הצלחנו לסחוט ממך רגעים של צחוק והשתטות". רותם וויסמן, מש"קית החינוך של היחידה, סיפרה: "… מהסתכלות עליו מיד הבנתי שעידו נורא חכם. איך שהוא ישב והביט בחברים שלו מדברים, עושים שטויות, היה נראה שעידו רואה הכול מנקודת מבט שונה. מישהו מאוד בוגר". עידו אהב את חבריו לצוות אהבת נפש, ונהג לעודד את רוחם. כך תיאר חברו שי שכטר: "איזה חבר – שבסוף ימי האימונים הקשים והמשביזים ביותר, יבוא ויתיישב לידך בפרגולה במגורים, עדיין מכוסה כולו בצבעי פנים, יטפח לך על השכם ויגיד 'היה טוב היום' ויחייך. וגם אתה תחייך, כמעט מיד … הוא לא היה מחייך הרבה. רק בשקט, רק כשהחברים רואים… תמיד היה רציני, מפוקס במשימה הנוכחית. אבל כשהוא חייך, או אז היית מבין שכמה שקשה לך, הכול כבר לא כל כך נורא. הייתה לו מין יכולת כזו להשרות עליך סוג של נחת". המסירות של עידו לחבריו הייתה מוחלטת, ולא אחת, במקרה שאיבדו ציוד, היה מקבל את האחריות על עצמו, כדי שיוכלו לצאת לקורסים ולהתקדם. רותם, שהייתה מש"קית החינוך, הוסיפה: "עידו כל כך דאג לחבריו לצוות וידע לעשות המון למען אחרים. הוא גם ידע להעריך כל דבר שעשו למענו, ולעולם לא שכח לומר תודה. כשדיברתי עם מפקדיו לפלגה הבנתי שמדובר בלוחם נדיר, ואני מצטטת: 'כרגע הוא הלוחם הטוב ביותר ביחידה ואולי הכי טוב מזה הרבה שנים'?". חודשי חייו האחרונים של עידו היו תקופה של פריחה והתעצמות. בזכות הצטיינותו, החליטו מפקדיו למנותו כסמל צוות ביחידה. בתוך שבועות ספורים היה אמור להתחיל למלא את התפקיד, אך לא הספיק. גם את החוויה הגדולה שזומנה לו, לצאת להדריך במחנות קיץ בארצות הברית של הסוכנות היהודית, לא זכה עידו להגשים. עידו נפל בקרב ביום ט"ז באדר תשס"ו (16.3.2006), בפעילות ללכידת מבוקשים בג'נין. כוח צנחנים כיתר בית בו הסתתרו מבוקשים מהג'יהאד האסלאמי, עת הבחינו בפלסטיני שניסה להימלט. במקום התפתחו חילופי אש, שבמהלכם נפגע עידו ונהרג במקום. מאוחר יותר נקבע כי עידו נהרג מאש דו צדדית, לאחר שאחד מחבריו ירה בו בטעות בשל זיהוי שגוי. עידו, בן עשרים בנפלו, הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי שבחיפה. הותיר אחריו הורים ושתי אחיות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון. על מצבתו חקקה משפחתו את המילים:- "כגשם במקומות רבים, להיות נשום כאוויר בשנה ומפוזר כפריחה באביב". רבים ההספדים שנאמרו על עידו ורבים הדברים שנכתבו לזכרו. כך כתב שחר, מפקד המסלול: "אם אני חושב על האחד שכנראה עבר את התהליך המשמעותי ביותר – שמך מתנוסס לי לנגד עיניי. שפי, למדת שצוות זה מעל הכול, ממש המשפחה השנייה. מה שגרם לשינוי טמון בשתי תכונות שכל כך אפיינו אותך – הרצון לדעת, ללמוד – התיאבון לגעת ולהשתלם בדברים חדשים; היכולת להידבר ולהיפתח, לחלוק חוויות ורגעים קשים … והתכונה הנוספת – צניעות. אין ספק שהיית סוג של גאון, מבריק, ואנו כבני אדם ממוצעים נוטים להרגיש לא בנוח עם אותם האנשים, מרגישים מאוימים, ואף מקופחים. שפי – לא יבוא אחד שיגיד שלא הרגיש בנוח ובשיא הטבעיות במחיצתך. את האינטליגנציה הגבוהה העדפת להשאיר בתוכך, לא לנופף בה, ואף כמעט לא להראות. היית נווט אדיר, ברמה הגבוהה ביותר – אך גם כאן תמיד ידעת לשאול ולהתייעץ. את פירות התהליך כבר ניתן היה לראות בתפקיד יוקרתי פיקודי שייעדו לך ביחידה, או בנסיעה המתוכננת למחנה ההדרכה. … אנו מחויבים לך – לא לשכוח. תמיד לזכור מי היית, מה ייצגת, ותמיד לעמוד לצד משפחתך וזכרך". בדפי הזיכרון שהוקדשו לעידו בספר הסיירת, כתב חברו, יובל מונד: "עידו, עוד בחייך נהגת למלא את עולמי בשקט, אך היה זה שקט טוב, שקט שכולו תחושת ביטחון, אהבה ואכפתיות. לכל מקום שהלכתי, בכל החלטה שקיבלתי, גם אם לא היית חלק מהם, ידעתי שאתה נמצא שם איפשהו, תומך ומעודד. … לא חשבתי שאני צריך להגיד לך כמה אני גאה בך ואוהב אותך, אבל אני מקווה שידעת זאת. מתגעגע מאוד". לזכרו של עידו ייסדו חבריו את העמותה "צוות מרץ 04 סיירת צנחנים" הפועלת להנצחת זכרו. החברים הקימו ברכס כרמיה שבהר הכרמל את "מצפור הסיירים" – מצפור אקולוגי שבתכנונו ובעיצובו הקפידו על שימור הטבע. כך כתבו החברים: "לזכרך שפי, מצפור זה יסמל בראש ובראשונה את אהבתך לטבע, את ניווטיך המושלמים והמדויקים לאורך כל שירותך הצבאי. מצפור זה יעניק לנו מקום מפגש וזיכרון – לנו ולחיילים רבים נוספים – על מנת להכיר אותך טוב יותר, להשקיף אל הנוף הקסום ולראות מה השארת לנו בעוזבך: חיים וידע, ניסיון ורגשות, שילוו אותנו לאורך כל חיינו. וכמובן, מצפור זה יהא למשפחתך גלעד-חי, יפה כמוך…" על סלע במרכז המצפור כתבו אחיותיו הילה ונועה : " עידו בן אח וחבר אהוב, גבה קומה וסקרן, חלם וכיוון אל מעבר לאופק. אהב לטייל ולנווט, גם כאן, במורדות הכרמל. היופי והשקט בטבע מהדהדים בשבילנו אותך"
