שטייגר, מאיר
מאיר (מאירק'ה), בן רחל, בת פקיעין ויוסף, מניצולי השואה, נולד ביום י"א באייר תשי"ד (14.5.1954) בחיפה. הוא למד בבית-הספר הממלכתי על-שם חיים נחמן ביאליק ובבית-הספר התיכון-מקצועי "אורט" בקרית ביאליק. מאיר היה תלמיד חרוץ ושקדן, אהוב על מוריו ומקובל על חבריו. מורתו סיפרה עליו: "תלבושתו הייתה מסודרת תמיד למופת, ספריו נקיים ושיעוריו מוכנים תמיד, עד הפרט האחרון שבהם. הייתה בו שאיפה לשלמות ולסדר ועמה שכל-טוב והבנה". ומחנכו כתב עליו: "הגיונו השקול, מילותיו המדודות ורצונו לסייע לחבריו בכל עת, הקרינו הרגשה טובה וביטחון סביבו. כולנו הרגשנו, שעל מאיר אפשר לסמוך". מאיר היה חבר בתנועת "הצופים", ונמנה עם חברי אגודת הספורט "מכבי". אחרי-כן היה חבר ב"הפועל". הוא התעניין בתחומי ספורט רבים – טניס, שחייה, התעמלות על מכשירים ומשחקי הכדורגל והכדורסל. היו לו ידיים אמונות בעבודה ובאוספו נותרו פסלוני מתכת רבים וגילופי עץ שעשה במו ידיו. שקט וצנוע היה בהליכותיו, ממעט לדבר, רציני וחיוך של ענווה על שפתיו. תמיד חייך, גם ברגעים קשים ביותר. ישר דרך היה, עקבי במעשיו ומכיר בצדקת דרכו. הוא היה חבר נאמן, ותמיד ידע לפשר בין יריבים, ולמצוא את שביל הזהב ביחסיו עם הזולת. טוב-לב היה ונדיב, רחב-יד, אדיב ונעים-הליכות. מאיר גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1972. הוא ביקש לשרת בחיל-האוויר, אך לאחר שנבדק, פסלו אותו הרופאים לשירות בחיל זה והוא התנדב לחיל השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורס למקצועות הטנק "סנטוריון". הוא היה חייל אחראי ומסור לתפקידו. חברו סיפר עליו כי "אהב לעזור לנחשלים. בעזרתו ובעידודו הפך צוותו לאחד מן הצוותים המעולים, הן מן הבחינה המקצועית והן מן הבחינה החברתית. הייתה לו, אם ניתן לומר כך, יד פלדה עדינה". כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, היה מאיר מדריך בקורס למדריכי מקצועות השריון, וחניכי הקורס נשלחו לחזית סיני. בשני ימי המלחמה הראשונים נלחם לחילוץ חיילי מוצב "מילנו". ביום י"ב בתשרי תשל"ד (8.10.1973) שימש כטען-קשר בטנק מפקד הפלוגה, ואחרי-כך שימש כטען-קשר בטנק של מפקד החטיבה. במהלך הקרב בציר "מאדים" נפגע הטנק, אנשי צוותו נספו ומאיר בתוכם. תחילה נחשב כנעדר, אחרי-כן הוכרז חלל שמקום קבורתו לא נודע. לימים זוהתה גופתו והוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה. השאיר אחריו הורים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. משפחתו הקימה לזכרו חדר מלאכה בבית הילדים והנוער "אהבה" בקרית ביאליק. וכך כתבה אמו: "אני מקווה שחדר מלאכה זה יתרום הלכה למעשה למימוש הפסוק 'וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות. לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדון עוד מלחמה', ונזכה כולנו לשלום המיוחל".
