רוטנברג, רם (רמו)
בן חיה ואבישי. נולד בקיבוץ בית ניר ביום שבת, י' בחשוון תשל"ח (22.10.1977), אח צעיר למור ואח בוגר לאודי. כשמלאו לו תשעה חודשים עברה המשפחה לקיבוץ שובל. תינוק יפה שנודע בכל הקיבוץ בזכות שערות הזהב שעיטרו את ראשו, חייכן ושתקן. ברבות השנים הפך פחות זהוב והרבה פחות חייכן אך נותר שתקן. רם גדל והתחנך בחברת הילדים בקיבוץ. ילד מופנם, שקט, פיקח מאוד ואהוב על חבריו לקבוצה שחיפשו את קרבתו. הוא אהב מאוד בעלי חיים ובמשק-חי בקיבוץ גידל בכל פעם ארנב או חזיר- ים ונפשו נקשרה בנפשם. רם היה הוכחה מצוינת לכך שלכל איש יש שם, אין שם שהולם יותר את אישיותו. כשמו, רם היה גבוה ויפה תואר, נחרץ וחד-משמעי וחותר תמיד אל מטרה ידועה שרק הוא קבע. אינדיווידואליסט, לאף אדם מלבדו לא היתה השפעה על החלטותיו ועל הדרך להשיגן. רם לא הכביר מלים וכשבכל זאת אמר דבר-מה היה לו כשרון נדיר להבהיר מצב שלם בשתי מלים קצרות וקולעות, באותו טון שאופייני לאלה שלא מרבים לדבר וכל ההערות שלו היו במידה רבה גם הארות. רם היה תבנית נוף מולדתו. שדות הקיבוץ היו אהובים עליו וחותמם נותר טבוע בנשמתו – מרחבים צהובים. כשהיה בן שש-עשרה, עזבה המשפחה את הקיבוץ ועברה להתגורר באשדוד. הניתוק מן הקיבוץ, מהנוף והסביבה המוכרת והאהובה היה קשה. רם בחר ללמוד בתיכון אקסטרני, נרשם לתוכנית לימודים של שנתיים והשלים בתוך שנה את בחינות הבגרות. לאחר-מכן עבד בעבודות שונות עד גיוסו לצה"ל. בלשכת העבודה לנוער היה ידוע כעובד טוב ומסור, ועל כן מבוקש מאוד. לקראת גיוסו לצה"ל למד נהיגה במסגרת קורס קדם צבאי. באוגוסט 1996 התגייס רם לצה"ל והוצב כנהג באוגדת עזה. רם השתלב היטב ביחידתו, אך לא היה מרוצה מן ההצבה, ומיד לאחר תום תקופת חמשת החודשים, עליהם התחייב כנהג, החל ללחוץ על מעבר ליחידה קרבית. מפקדיו באוגדה ראו בו חייל איכותי, העושה את המוטל עליו ואף למעלה מזה, באחריות ובנאמנות, וביקשו למנוע את העברתו ולהשאירו ביחידה. אך רם היה נחוש בדעתו, ושנה ושבעה חודשים מיום גיוסו הועבר לבקו"ם, שם הוצב מחדש לחיל-השריון. למרות הוותק שלו התעקש רם לעבור את כל מסלול השריון, החל בטירונות, ללא הנחות. באותה תקופה עברה המשפחה להתגורר בנס ציונה, בבית חדש ומרווח. גם הפעם התקשה רם לקבל את המעבר ואת הניתוק מהסביבה המוכרת. בסיום הטירונות ועם תחילת קורס המקצועות, נקבע כי יהיה נהג טנק. בתום אימון הצמ"פ ברמת הגולן, הוצב לשירות בגדוד שיועד לפעילות בשטחים. רם התעקש לעבור לפלוגה שעולה ללבנון. בקשתו נענתה והוא היה מרוצה מאוד. למרות הקשיים ואי הנוחות הקשורים באימון ובשירות בשריון, הרגיש רם טוב ביחידה. הוא לא נתן שום ביטוי לעובדת היותו מבוגר וותיק יותר בצה"ל, והשתלב בכל סוגי הפעילות ללא שום הנחות. חבריו לפלוגה כיבדו אותו על כך, העריכו את מאמציו ואהבו אותו. ביום כ"ו בתמוז תשנ"ט (10.7.1999), נפל רם בעת פעילות מבצעית בלבנון, חודש לפני סיום שירותו והשחרור מצה"ל, בטרם מלאו לו עשרים-ושתיים. הוא הובא למנוחות בבית- העלמין הצבאי בנס ציונה. הותיר אחריו הורים, אחות ואח. המשפחה הוציאה לאור חוברת לזכרו. בני המשפחה כותבים: "מותו היה כמו חייו – קצר וקטוע ובא במפתיע. הוא מת בדרך שבה חי, כשהוא מגשים בדרכו הפרטית את המטרה אליה חתר בשלוש השנים האחרונות, בנחישות נדירה המצויה רק אצלו – להיות חייל קרבי ולשרת בלבנון. לכן אפשר להגיד שהוא הצליח להשיג משהו בחייו הקצרים. האדם שהיה רם – בייחודו, בנדירותו, ביופיו ובעיקר בטוב ליבו, שלא מצויים כלל בעולם הזה – לא יהיה עוד, והעולם הרבה פחות טוב בלעדיו."
