בן בכור לקרמן ססיליה ומריו מיגל. נולד ביום כ”ב באב תשמ”ד (20.8.1984) בפרגוואי. אח למרקו חוסה, בריאן, מיכל פאני, ענת והתאומים נתנאל ואלירן.
רודריגו יוליאן גדל והתחנך בפרגוואי שבאמריקה הדרומית. “רודריגו היה שם מאוד אופנתי באותה העת”, סיפרה אימו, “לכן נבחר כשם פרטי ראשון. יוליאן נבחר כשם פרטי שני לאות כבוד לאבי, שזה היה שמו”. הוא כונה “איגי” בפי בני משפחתו והיה ילד שובה לב, חייכן ונוח. אמנם החל לדבר בגיל מאוחר, אך כבר לפני כן הצליח לבטא את עצמו בדרכים אחרות. בכיתות א’ ו-ב’ למד בבית ספר יסודי בשיטת “מונטסורי”.
החל בצעירותו בלט בו הצורך לחקור את סביבתו הקרובה מבחינה טכנית ותפעולית. למשל, בגיל חמש הרבה לשחק בכפתורי הרדיו ובמוט ההילוכים במכונית המשפחתית.
כבר מילדות היה שקול, יסודי ואחראי במחשבותיו ובמעשיו, וניכרה בו נטייה טבעית למנהיגות. במשחקים עם בני דודיו היה נוטל על עצמו את דמות המפקד, נימת קולו והתנהגותו העידו על דומיננטיות, והסובבים אותו היו נשמעים לו משום שהתנהל בדרכי נועם והפגין כבוד לזולת.
בחודש מארס 1994, כשהיה בן תשע וחצי, עלה עם משפחתו לארץ. בשנתיים הראשונות התגוררה המשפחה במבשרת ציון ובנווה אילן, לאחר מכן עברה לבאר שבע ובהמשך התיישבה בלהבים.
בכיתות ג’ ו-ד’ למד רודריגו בבית הספר היסודי “מולדת” במבשרת ציון ובכיתות ה’ עד ח’ למד בבית הספר “גבים” בבאר שבע. שנות הקליטה הללו היו מורכבות. לא היה קל להשתלב בחוגים ובמסגרות אחרות בשעות הפנאי, וכך האחים והאחיות היו מעבירים את הזמן יחד, ובייחוד שלושת הבנים הבוגרים שהיו, כדברי אחד מהם, שלישייה צמודה לאורך שנים.
בבית הספר התיכון החל רודריגו להיות פעיל יותר חברתית מחוץ לבית. מכיתה ט’ עד י”ב הוא למד במכללה הטכנולוגית של חיל האוויר בבאר שבע והיה מקובל חברתית בכל המעגלים שהשתייך אליהם. בכיתה ט’ התנדב לשמש חניך תורן כיתתי, ורצינותו בתפקיד הובילה אותו להיות חניך תורן בית-ספרי.
לאחר שסיים את לימודי התיכון, המשיך ללימודים לתואר הנדסאי חשמל – בכיתה י”ג למד כשוחר במכללה הטכנולוגית ואת כיתה י”ד סיים בהצטיינות בבית הספר הרב-תחומי “עמל הולץ חיל האוויר” בתל אביב.
נפשו של רודריגו נקשרה בחיל האוויר, וביום 24.8.2005 התגייס לצה”ל ושובץ כפי שרצה בחיל זה. הוא היה גאה בהיותו ישראלי המשרת את ארצו וראה בשירות הצבאי ייעוד ראשי לחייו.
בתום הטירונות נשלח לקורס קצינים ייעודי של המערך הטכני בבית הספר לקצינים של חיל האוויר בבסיס עובדה שנמשך כשנה וחצי ולאחר מכן לבסיס הדרכה (בה”ד) 1 לקורס הקצינים הבסיסי. לאחר מכן ובחלוף השנים שימש בתפקיד קצין חשמלאי מטוסים, קצין אחזקת מטוסים, קצין מוסך של מטוסי “רעם”, מפקד גף מערכות ותפקידו האחרון – קצין טכני בצוות ההקמה של טייסת “אריות הדרום”. את רוב שירותו עבר בבסיסי חיל האוויר בדרום הארץ, בהם רמון, חצרים ונבטים. בשנת 2006 השתתף ב”מלחמת לבנון השנייה” ובשנת 2014 נטל חלק במערכת “‘צוק איתן”.
כמפקד אהב את פקודיו וחש כלפיהם אכפתיות, דאגה והערכה. בד בבד דרש מהם מיצוי מקסימלי של יכולותיהם המקצועיות, בלי “הנחות”. הוא היה גאה במי מהם שהתקדם בתפקידו והשתדל לתגמל את מי שהשקיע מאמץ. הוא חתר לשלמות במשימה, וזה התאפשר הודות לקפדנותו, מסירותו ויסודיותו שבאה לידי ביטוי ביחס לפרטים הקטנים. לכך ציפה מעמיתיו ומפקודיו.
סגן-אלוף ע’, מפקדו שהיה לחברו, תיאר אותו: “קצין מסור, אהוב, יסודי ואחראי, לויאלי ומקצועי, אשר מאמין בצדקת הדרך והולך בדרך הישר. מפקד אשר מניע את פקודיו מכוח האישיות ואהבת האדם … היית מוכן לעבוד קשה ולתת את כולך … אף פעם לא הרמת ידיים ולא ויתרת לעצמך … הבנו אחד את השני גם מבלי להוציא צליל מהפה”. רודריגו כתב לו כשסיים תפקיד: “אני מאחל לך שתדע להכיר את אלוקים כל יום קצת יותר”.
אחד ממפקדיו, סגן-אלוף נ’ שפיקד על צוות ההקמה של טייסת “אריות הדרום”, כתב עליו: “איש מרשים. קצין חכם וערכי, נחוש מאוד ומאורגן למופת. כל כך שמחתי שהצטרפת אלינו לצוות … נכנסת לעניינים מהר מאוד. הובלת את התהליך באופן עצמאי, עם הרבה מעוף וחזון. פעלת בקור רוח, בנועם ובשלווה עוצמתית. לא נרתעת מאף משימה ומשום אתגר. ידעת להתמיד ולהתעקש כשהאמנת שזו הדרך הנכונה. ידעת גם לזהות מתי לוותר ולהתגמש … הספקנו לדבר על ארץ ישראל, להתווכח על פוליטיקה, לחלוק את אהבתנו המשותפת לאוכל, בעיקר לבשר, וגם לדבר על אמונה, משפחה ואבהות”.
את חבריו הקרובים הכיר בשירות הצבאי והִרבה לבלות עימם. הוא היה חבר נאמן בעל חוש הומור ורוח שטות. את שיחות הטלפון עם החברים סיים תמיד במשפט “אוהב אותך אחי”.
הקשר שלו עם הוריו היה מיוחד וקרוב, ובתור בן בכור תפקד כמעין “אבא שני” לאֶחיו ולאחיותיו. הוא ניחן באחריות, מנהיגות ובגרות שסללו בפניו את הדרך להיות “מנהל הבית” כשאביו נאלץ להיעדר בשל עבודתו, בד בבד עם יחס אכפתי וחום אבהי. אחיו בריאן סיפר: “ככל שבגרתי … שיתפתי והתייעצתי עימו יותר בנוגע לנושאים מהותיים שלגביהם התלבטתי … רודריגו ידע להטות אוזן ובה בעת ‘לחתוך’ ולהציג את משנתו, גם אם לא תמיד הייתה בדיוק זו שציפיתי לשמוע. הוא הצליח לתת פרופורציות ממשיות לבעיות שונות שעימן התמודדתי … דברים מסוימים שאמר לי, גם אם לא הצליחו להיקלט במלוא משמעותם בזמן אמת, חלחלו אליי בשלבים מאוחרים יותר, ובדיעבד נוכחתי לדעת שצדק”. כמו כן סיפר בריאן: “יש לו חלק מאוד משמעותי בביסוס והעצמת האמונה שלנו בעצמנו וביכולותינו”. על כך גם מעיד מסרון ששלח לאחיו נתנאל לאחר שזה חווה אכזבה: “מתוק שלי, רציתי להגיד לך שאני מאוד גאה בך. אני מכיר אותך ואני יודע שכל מה שאתה עושה, אתה משקיע את כל כולך. כשאנו שמים את חיינו בידיים של האדון [אלוהים], הוא מחליט ומנווט את דרכנו. לפעמים זה לא מובן לנו ואפילו נראה מאוד לא פייר. אבל רצון האדון טוב. זו אמת שאף פעם לא משתנה. אוהב אותך מאוד”.
לראשונה הבחין בסופי אליזבט רילינג, מתנדבת אמריקנית באכסניית “בית ברכה” ביישוב מגדל, במסיבת ריקודים בליל ראש השנה האזרחית 2013. בפני חבריו הצהיר כבר אז שמצא את אהבת חייו. מאחר שלא עלה בידו לשוחח עימה שם, הזמין את המתנדבות באכסניה לטיול בצפון הארץ, ושם הכירו השניים ועשו את צעדיהם הראשונים כזוג. שניהם השתייכו לקהילת היהודים המשיחיים, חלקו ערכים בסיסיים זהים ואמונות משותפות. לאחר שסופי סיימה את תקופת ההתנדבות, חזרה לביתה שבטקסס, ורודריגו טס אליה והציע לה נישואין. הם נישאו באפריל 2015 בטקס אזרחי מצומצם בארצות הברית וכעבור שלושה חודשים ערכו שם מסיבת חתונה. לאחר מכן בילו ירח דבש במדינת קולורדו, ואז טסו לישראל שבה החליטו להקים את ביתם. מסיבת חתונה נוספת התקיימה באולם אירועים בראשון לציון.
תחילה התגוררו ברעות, ובתקופה זו למד רודריגו לתואר ראשון בלוגיסטיקה במכללה האקדמית “ספיר” הסמוכה לשדרות. עם קבלת תפקיד חדש, עברו רודריגו וסופי להתגורר במחנה “יפה”, שיכון המשפחות בבסיס “חצרים”. במהלך שירותו שם, נולדה לבני הזוג בת – רותי מיי. בהמשך עברו להתגורר במחנה “מרים”, שיכון המשפחות בבסיס “חצור”, ורודריגו החל בלימודים לתואר מוסמך במדעים במכללה הטכנולוגית בחולון. מקץ שנתיים, מונה רודריגו לקצין הטכני בצוות ההקמה של טייסת “אריות הדרום” בבסיס נבטים, ובמקביל השלים את לימודיו לקבלת תואר שני. המשפחה המשיכה להתגורר במחנה “מרים” וכאשר בנם איתי עמוס בא לעולם, היה לתינוק הראשון שנולד בתוך תחומי בסיס חצור.
ימים אחדים לאחר לידת הבן כתב רודריגו מכתב לראש קהילת “אל רואי” שאליה השתייך: “החלטנו, למרות הקשיים והאלטרנטיבות השונות שיכולנו לממש בחיינו המשותפים, לקשור את עצמנו בגורל העם הנבחר וללכת אחר אלוהי ישראל … גם אני, כאבא וכקצין בצבא ההגנה לישראל, רוצה שבני יגדל להיות גבר חזק, שהולך אחרי האדון, מוכן לשירותו של מלך המלכים, דואג כל העת למשפחתו ומהווה חרב ומגן לעם ישראל”.
משפחתיות הייתה ערך עליון שלו כילד, כמתבגר וכמבוגר. מפגשים משפחתיים היו חשובים לו מאוד, ולכן חיפש הזדמנויות למפגשים, ואליהם הגיע מחויך וגאה.
בד בבד עם היותו ריאלי ויודע מה המגבלות העומדות בפניו, כיוון רודריגו הכי גבוה שאפשר, עד לקצה גבול היכולת. מעולם לא נרתע מעבודה קשה, האמין כי רק בזכותה תגענה תוצאות משביעות רצון וסבר שהכול בר-השגה כתלות במידת הרצון להשיגו. חבריו אמרו עליו שנחישותו והסטנדרטים הגבוהים שהציב עזרו להם להיות בני אדם טובים יותר.
רודריגו היה סמל לנתינה עצומה וטהורה. הוא הציע את עזרתו ואת תמיכתו לזולת בכל נושא, הקשיב והתעניין מתוך אמפתיה כנה והפגין חום ואהבה, ובצד זה היה צנוע. חברו סני כתב: “היה קשה שלא להתפעל מהנוכחות, מהכריזמה ומהקסם האישי שלך, מהצניעות, החיוך הביישן והאוזן שהאדימה כשהתעצבנת או כשהרגשת נבוך … לימדת אותנו לאהוב ולהכיר תודה”.
בשעת צוהריים ביום חמישי 11.7.2019 עשה את דרכו עם רעייתו ושני ילדיהם מתל אביב לביתם שבבסיס “חצור”. במהלך הנסיעה נקלעה מכוניתם לתאונת דרכים קטלנית במחלף בית רבן, ממערב לגדרה. כל בני המשפחה נפגעו. רעייתו סופי אליזבט ובנם בן החודשיים איתי עמוס נהרגו במקום והבת רותי מיי נפצעה. רודריגו נפצע באורח אנוש, פונה לבית החולים “קפלן” ברחובות ואושפז בבית החולים “בילינסון” בפתח תקווה, שם נלחם על חייו במשך תשעה ימים.
רב-סרן רודריגו יוליאן רוסטסקי נפל בעת שירותו ביום י”ז בתמוז תשע”ט (20.7.2019). בן שלושים וארבע היה בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין במודיעין, לצד רעייתו ובנו. הותיר בת, הורים, ארבעה אחים ושתי אחיות.
על מצבתו חקקו אוהביו: “וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ” (תהילים א, ג).
משפחתו הסכימה לתרום את איבריו כדי להציל חיים, כמעשה אצילי המבטא באופן ממשי את ערך העזרה לזולת שהיה נר לרגליו של רודריגו. איבריו הצילו את חייהם של שלושה בני אדם.
ספד מפקדו, סגן-אלוף נ’: “רודריגו, אני שמח ומודה על הזמן המשותף שהיה לנו, ומצר על האובדן הגדול ועל כך שלא נוכל להגשים יחד חלומות משותפים שרקמנו בתקופה האחרונה. שמור על סופי ואיתי, היכן שתהיו”. ובפנייה למשפחה אמר: “כל אחד מכם מזכיר לי חלק קטן מרודריגו ואני מצליח לעצום את העיניים ולדמיין אותו שם, יחד איתכם. אובדנכם – אובדננו, וצערכם – צערנו. נמשיך לעמוד לצידכם בהתמודדות עם האובדן הגדול של יקירכם, וננצור אותו לעד בזיכרוננו”.
סני חברו הטוב ספד לו: “מאז ומעולם ידעת איך ייראו חייך. הצבת מטרות ברורות והשגת אותן, אחת אחרי השנייה, בדרכך העיקשת, ללא פשרות, ללא ויתורים, לא לעצמך ולא לסובבים אותך. ידעת בדיוק מה אתה מחפש באישה שתצעד לצידך … הקמתם יחד בית מעורר השראה, בית המושתת על הערכים שכל כך האמנתם בהם, בית מלא באהבה ואמונה גדולה, בית בו המשפחה וגידול הילדים הם ערך עליון, בדיוק כמו שדמיינת בעיני רוחך. בית שנגדע באופן כל כך טרגי …
אתגרת אותנו בשיחות העומק הפילוסופיות, הוויכוחים על פוליטיקה, צבא, ילדים וכל נושא אפשרי אחר. איש אמת שאומר את אשר על ליבו, תמיד ידעת להגיד את המילה הנכונה, המעודדת, המכוונת וגם הביקורתית … היה ברור לכולם שנועדת לגדולות …
מדהים לראות בכמה אנשים נגעת בחייך הקצרים. כגודל המהירות והעוצמה, בהן נכנסת לליבו של כל מי שפגשת במעלה הדרך, כך עומקה של התהום שנפערה בליבנו בימים האחרונים. רודריגו, היית ותישאר עבורנו מודל לחיקוי כאיש משפחה, אבא ובעל, כחבר, ויותר מכול – כאדם”.
