צורף, עמוס

בנם-יחידם של יפה והמורה והסופר אפרים, נולד ביום כ' בסיוון תרפ"ז (20.6.1927) במגדיאל. בילדותו כונה על-ידי חבריו "מלך הילדים". עמד בראש קבוצה שהיתה מנצחת תמיד ב"קרבות". הוא סיים את בית-הספר היסודי "תחכמוני" בתל-אביב והמשיך את לימודיו בגימנסיה "אוהל-שם" ברמת גן. עמוס התבלט בלימוד תנ"ך וגיאוגרפיה ובכתיבת חיבורים. חיבב ספורט (התמסר לקפ"פ) ואמנות. ציונו בנגרות עדינה היה "מצוין". בהיותו בן 15 נתקבל לבית-הספר המקצועי ליד הטכניון בחיפה, וגם בו עשה חיל בשרטוט ומיכניקה. היה חבר ועד הכיתה, חבר "הצופים", פעיל בענייני ביטחון ויצא לסיורים ולקורס מפקדים של הפלמ"ח. בהיותו בן 16 הצטרף לגרעין הנוער הארצישראלי א' של "בני- עקיבא" בטירת צבי ויעץ לחבריו "לבוא לחיק הטבע, לשמור על מולדת אמיתית, ולכבוש אדמה מידי האויב". את העיר שנא. "מחניק בעיר," היה אומר. עמוס הצטיין בעוז-רוח ועבר יחידי ברגל את בית שאן הערבית, העויינת. בשמחת-תורה תש"ה, כשפרצה תגרה בין חברי הקיבוץ לבין הערבים ואחד החברים נפצע קשה, הכניע את הערבי התוקף במקל, תחת מטר אבנים, והיה לגיבור-היום של הקבוצה. לילה אחד יצא לשמור על הטרקטור ושקע בתעלה, אך נשאר על משמרתו. אחר-כך חלה וקדח, אולם לא הבין: "כיצד אפקיר את הטרקטור לשם יבוש בגדי?" כעבור 18 חודשי הכשרה עבר לביריה במסגרת הפלמ"ח. היה היחיד מאנשי ביריה שלא נכלא בעכו. באותו לילה מיהר לכפר גלעדי להודיע כי החיפושים קרובים. בראותו כי הנקודה תפוסה בידי הבריטים, ליכלך פניו ברפש והערבים חשבוהו לערבי. אז הסב שמו ל"זהבי" ועבר לעין גב. היה מפקד כיתה בהכשרת הצופים ובקבוצות תלמידי הגימנסיות שבאו לשנת שירות, הדריך את מהנדסי מחניים וכו'. לרגל תפקידיו היה רגיל לומר: "כל עוד לא תהיה לנו מדינה ממש, אינני חוזר הביתה." הוא ידע לתת תוקף לפקודותיו ולחמוד לצון. בשל תכונותיו האישיות, פשטותו ויושר לבו, התחבב מאוד על חבריו וחניכיו. חניכיו אמרו שראוי הוא לתואר "מפקד" ויותר מזה ל"חבר". הוא גער בהם כשהתלוננו על מנת המזון, ומיד אחר-כך סיפר פרשיות דרמטיות כדי להשכיח את הרעב: "ראו סלע ששוכן בו לב"… עמוס שפע מרץ ושמחת-חיים ועם זאת היה חריף ובעל נשמה פיוטית. הוא אהב ספר ונטה לספרות, הירבה להשתמש במשלים ציוריים ובאגדות, חונן בחוש הסתכלות, ומה שראה בטבע הקיש על חיי האדם. הנוף הגלילי הזכיר לו גיבורים מימי קדם ובסיפורי ההיסטוריה היה מצית בפקודיו אש- קרב. במכתבו האחרון כתב: "יש ובשעת שקיעה נראה כאילו גיבורי הגליל עולים מתוך הערפילים. ופה (בעין זיתים) רואים בני אדם שכל מאוויהם גאולה, התיישבות והשגת המטרה הנאצלה, לשמה חיו גיבורי הגליל וחיים האנשים בזמננו". עם פרוץ מלחמת-העצמאות נשלח לעין זיתים להגנה ולאימון חיילים. ביום י"ז בטבת תש"ח (30.12.1947) הותקפה הנקודה על-ידי כנופיה ערבית. כשהוא חמוש במקלע ורימונים יצא עם שניים מחבריו לחפות על הטנדר שהותקף, אך נפגע מכדור ומת במקום. היה הקורבן הראשון בגליל. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק.