פישר, ניר (גרשון)

בן בת-עמי ומאיר. נולד ביום ל' בסיוון תשל"ז (16.6.1977) בתל אביב. אח לליאת, המבוגרת ממנו בשנה וחצי, ושאליה היה קרוב מאוד. חברת משפחה, שאירחה את ניר לליל הסדר כשהיה בן שנה וחצי, מתארת אותו כך: "הוא ישב על הכיסא המוגבה שלו ליד השולחן כמו מלך קטן, זקוף, צייתן, יפהפה – תלתלים שחורים מעטרים את פניו, עיניים בוהקות, מקשיב ואוכל עם סכין ומזלג בידיו, ממש כמו גדול." ניר גדל באלפי מנשה שבמערב השומרון. הוא התחנך בבית הספר היסודי "צופה שרון" שביישוב, וסיים את לימודיו בבית הספר התיכון "אוסטרובסקי" שברעננה. משך שנים אחדות היה פעיל בתנועת "הצופים". בתום לימודיו ניצל את התקופה שנותרה לו עד לגיוס ועבד בחברת מחשבים. "כי האדם עץ השדה", כתב נתן זך, והמילים כמו נכתבו על ניר. ניר אהב את האדם, את החי ואת הצומח, טיפל במסירות בבעלי חיים וחש חיבור עמוק לטבע. בן נפלא היה, אח אוהב וחבר נאמן. נדיבות וטוב לב, חיוך מקסים וחוש הומור מיוחד היו ממאפייניו הבולטים. תיארה אותו ידידתו מיכל: "… אתה זה המבט, השלווה, הרוגע בכל תנועה, העדינות, החיוך עם העיניים הזורחות, האופטימיות הנצחית, הקבלה, הנתינה! זה אתה בשבילי, מתחבר לטבע, ליופי, לכל מה שמסביבך." כאביו לפניו שאף גם ניר להיות שריונר, אולם בשל טעות באבחון מצבו הרפואי נקבע לו פרופיל נמוך יחסית, ונבצר ממנו לצאת לשירות קרבי. ב-10.3.1996 התגייס, הוצב ביחידת מחשבים, ושירת בה במשך שנה. תסכולו היה גדול; ניר חש כי הוא אינו ממצה את יכולותיו ואינו תורם די, ולאחר בקשות חוזרות ונשנות עבר ועדה רפואית נוספת, וזו מצאה אותו כשיר לחלוטין לשרת ביחידה קרבית. חדור מוטיבציה עבר ניר לחיל השריון והחל את שירותו מבראשית: טירונות קרבית, מסלול לוחם והכשרה כאיש צוות טנק. תחילה שירת כנהג טנק, ולאחר מכן נשלח לקורס מט"קים שבסיומו חזר לגדוד כמפקד טנק ועסק בהדרכה. גאה היה להיות דור ההמשך במשפחת חיל השריון, וזכה להערכה רבה ממפקדיו ומפיקודיו. בשנת 1999 השתחרר ניר מצה"ל וחזר לעבוד בחברת המחשבים שעבד בה טרם גיוסו. משחסך די כסף יצא לטיול המיוחל בחו"ל. מסעו החל בלוס אנג'לס שבארצות הברית, שם עבד בחברת שיווק פלדה כמפעיל, מתחזק ותומך בכארבעים מחשבים. לאחר עשרה חודשים נסע לדרום אמריקה לטיול ארוך ועתיר חוויות. בקיץ 2000 חזר ניר ארצה, שכר עם שני חברים דירת חמד בתל אביב, ומצא עבודה. תקופה קצרה אחר כך הכיר את אור, ואהבתם הבשילה לכדי מגורים משותפים. באוקטובר 2002 החל ניר בלימודי רפואה אלטרנטיבית, כפי שחלם תמיד. במסגרת שירותו במילואים לחם ניר במבצע "חומת מגן" בשנת 2002, ביצע משימות הגנה על יישובים ועל צירי תנועה, ומילא את חובתו ברצון ומתוך אמונה בצדקת הדרך. תיאר אותו מפקד היחידה, אלוף-משנה אייל זמיר: "ניר היה חבר מסור, אהוד על מפקדיו ועל חייליו. הוא הפגין רצון עז לתרום, אהב לעזור ולסייע, וביצע את המשימות שהוטלו עליו על הצד הטוב ביותר." ב-28.1.2003 יצא ניר לשירות המילואים האחרון, שבמסגרתו עסק במשימות סיור בקו עלי זהב-פדואל שבשומרון. משירות זה, לא שב. ניר נפל בפעילות מבצעית בשומרון ביום ב' באדר א' תשס"ג (4.2.2003), כשג'יפ ה"סופה" שבו נסע באזור ברוכין, מזרחית לקלקיליה, התהפך למדרון. חברו לסיור, רב-סמל (מיל') ליאור נפתלי נהרג, שני חיילים נפצעו קל ובינוני, וניר נפצע אנושות. משך יממה נאבק על חייו בבית החולים "בילינסון", אך מאמצי הרופאים להצילו עלו בתוהו והוא נפטר. בן עשרים ושש היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית שבבית העלמין באלפי מנשה, מותיר אחריו זוג הורים, אחות, ואת חברתו לחיים – אור ג'וארי, שתכנן להקים איתה משפחה. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל. על מצבתו נחקקו המילים "ניר היקר, שלנו מתמיד, עתה ועד עולם". על קברו ספדו לו חבריו לשירות: "ניר, פלוגה מ' מצדיעה לך היום. … פלוגה מ' – זו שהתעקשת לא לפגוע בחבריה – ולהתייצב לשירות המילואים בכדי לתרום ולחלוק עם חבריה את הנטל, נפרדת ממך היום ומבטיחה להנציח את זכרך ולעמוד לצד משפחתך וחברתך ככל שיידרש. אומרים לך שלום – פלוגה מ'." ניר שתמיד אהב לעזור ולתת, חתם בשנות נעוריו על כרטיס "אדי", המביע את נכונותו לתרום את איבריו להשתלה. במותו, ציווה ניר חיים לחמישה אנשים שאיבריו הושתלו בגופם: ליבו הושתל בגופו של גבר בן חמישים ושמונה; שתי ריאותיו הושתלו בגופה של אישה בת חמישים; הכבד הושתל בגופו של נער בן שבע-עשרה; כליה אחת הושתלה בנער בן שש-עשרה; לבלב וכליה נוספת הושתלו בגופו של גבר בן חמישים ושמונה. בשני אנשים נוספים הושתלו הקרניות של ניר, והושב להם מאור עיניהם. כתבות שהתפרסמו בעיתונות ובתקשורת הביאו את סיפורו של ניר, וחשפו את מעשם האצילי של הוריו שתרמו את איבריו וביקשו להדגיש את חשיבות תרומת האיברים בהצלת חייהם של חולים. "זו הרגשה טובה לדעת שנתת חיים למישהו," אמרה תמי, אמו של ניר. "אני מקווה שהמעשה שלו ישמש דוגמה לאחרים." במשפחתו של ניר התקבלו מכתבי תנחומים רבים, שהמרגשים שבהם הם מכתבי המושתלים ומשפחותיהם. כתב ישראל-ניר חרוש, שקיבל את ליבו של ניר: "…?בכל המרה והאובדן שנקלעתם אליהם קבע הגורל שתרומתו האצילית ושלכם אתם, תהא מנת חלקי. … לוואי ונפילתו של ניר היקר תהא נר ולפיד – דרך לכולנו, לכל עם ישראל. לוואי שאהיה ראוי לניר ולמעשיו. ותפילתי הקטנה, לו יהי שהלב הטהור הפועם בקרבי יהיה עבורכם נחמה קטנטנה ועדות." כתב בנימין לוי, שבגופו הושתלו הלבלב והכליה של ניר: "זכיתי במתנת חיים מבנכם היקר ניר. ניר, במעשהו האצילי, הציל חמש נפשות ועל זה נאמר: 'כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם שלם'." וכתבה רעייתו, נעמי: "… איבוד בן הוא האבדה הקשה ביותר שאדם יכול לחוות, ואנחנו מלאי התפעמות מיכולתכם למצוא את הכוח, ברגע אישי כה קשה, לחשוב על אחרים. אנשים המחכים בכליון עיניים לתרומה שתיתן להם תקווה לחיים ארוכים ואיכותיים יותר. ניר נתן למשפט 'במותו ציווה לנו את החיים' משמעות חדשה. … מודה לכם לתמיד." כתבה למשפחה אסתר דורון: "החיבור הזה בין שני לבבות – המעניק והמקבל – מרטיט לבבות. בשפה אנחנו משתמשים ביום-יום בפרפרזות למילה 'לב', מבלי שנהיה כמעט מודעים למשמעות העמוקה; ומכל זה, חשבתי לעצמי, שהיה לו לב זהב, לניר שלכם. איבריו החיוניים שתרמתם יצילו נפשות לחיים טובים יותר. אם אפשר למצוא נחמה בנתינה הזו, תהא זו נחמתכם." הספדים, שירים ודברי פרידה רבים נכתבו לזכרו של ניר. ספדה לו סבתו: "ילד מקסים שלנו, אייכה? אט אט חודרת ההכרה והידיעה שאכן לא עוד נראה אותך, לא עוד נחלוק שעות מהנות ביחד, לא עוד תעמוד מולי עם חיוך שובה, עם חיבוק חם ואוהב, לא עוד אשמע אותך אומר 'סבתא, בואי נדבר', כאשר 'נדבר' הוא למעשה רצונך לשמוע על הארץ, על החיים בה תחת שלטון המנדט, על הפעילות במחתרת, על מלחמת השחרור, על החיים בירושלים הנצורה … אני נאלצת להסתפק ולחיות על הזיכרונות בלבד. זיכרונות של הילד הסקרן ותאב הדעת שהיית, שגדל להיות בחור צעיר, ערני, מתעניין ואכפתי. צעיר עם לב מלא אהבה, אהבה למשפחה, למולדת, לחברתך אור, לחבריך ולזולת. לא התפלאתי שבחרת ללמוד מקצוע שדרכו תוכל לעזור לאנשים. לכן גם כל כך מתאים לך שבמותך נתת חיים לאנשים יקרים … נמשיך לכאוב את חסרונך כל עוד נשמה באפינו, גם אם בליבנו אתה תמיד חי." במכתב הניחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל, רב-אלוף משה יעלון: "… ניר תואר כחייל מקצועי, שגילה רצון עז לשרת במילואים ולתרום למדינה. מפקדיו מספרים כי היה אדם חייכן, מלא מרץ ושמחת חיים, אשר אהב לעזור ולסייע בכל עת. ניר התאפיין במערכות היחסים המיוחדות שרקם עם מפקדיו ועם חבריו לפלוגה. … זכרו יהיה נצור בליבנו תמיד." הספידו חבר: "הוא יצא בבוקר. הלך למילואים. זו לא פעם ראשונה. ואתה חרד כמו בפעם הראשונה. ואתה אומר לו: תיזהר. תשמור על עצמך. הוא יצא בבוקר עלם חמודות. הילד שלך. זה שהכי קל לאהוב. ואתה אוהב אותו כי הוא בן אדם. בן אדם שכל כך אכפת לו מאחרים. הוא יצא בבוקר. והייתה לו משימה. והוא עשה אותה כמו שעשה את הדברים תמיד. בדבקות. הכי טוב שהוא יודע. הוא יצא בבוקר. אין כאב קשה יותר מלאבד ילד. אפשר רק לזכור את יפי תוארו. את יפי הליכותיו. את עיניו. אפשר רק לזכור. וביקום הגדול הזה אנחנו נשארים בלעדיו…" כתבה אילה: "ומאז שהלכת, הכול נשאר בפנים / ים של חושך מחפש רסיס נהרה. / כמה היה לך קל להגיע לליבם של אחרים / ובד בבד היית תמיד אתה עצמך. / … / בנשמתך יחיה נחשול אדיר של אהבה. / … / ובלילה כזה, של שלהי חורף סגריר, / בצלילי ייאוש מהתקווה לטוב לכל הצועדים / זוכרים אותך לידם, כשהיית קרוב קרוב / עם ערגה גדולה להשלים חתיכה חסרה, / לכל נשמה שזכתה לחלוק איתך את הרע והטוב / ויודעים כי נמשיך בדרך ואתה לצידנו, לא באדמה / עם המון תקווה, רצון וציפייה, / שתימשך ההשלמה / עם השיבה לאדמה." מכתבה של אורלי: "ניר, איתך לא צריך לדבר או לכתוב – מספיק להסתכל בעיניים ואתה כבר תבין הכול… אתה לימדת אותי מה זאת אהבה, מהם אמון, ביטחון, אנושיות, ועוד כל כך הרבה דברים – אתה חבר אמיתי… ניר – היה לי העונג והזכות להיות בחברתך. אוהבת אותך עד עמקי נשמתי – לעולמים." כתב אריאל: "פישק'ה: לימדת אותי שאני מסוגל לעשות הכול בעצמי. לא אמרת לי איך, פשוט עשית דברים בלי הפחד להרוס. דרך רוגע, שקט, אומץ וחברות אמיתית, ללא תנאים, הזזת עולמות. … תמיד עזרת לי, תמיד היית שם בשבילי. … למדתי ממך אפילו את העדינות שבה צריך להתייחס לבעלי חיים. … היה לך קצב חיים משלך שאיתו הנחלת רוגע בכל מי שסבב אותך. … אני מודה לאלוהים על כל האהבה שקיבלתי ממך ועל דרך החיים שלמדתי ממך. … אתה תמיד קיים בהווה שלי ותמיד תהיה. אוהב אותך ומתגעגע." כתב יובל אור (לירן): ניר / התנסויות / חוויה / ועוד חוויה / החמצה בלתי נסבלת / הבטחה, שתחזור לספר, אני עדיין מחכה / שני ילדים / שני מתבגרים / שאלות / שאלות. כך אני מרגיש אותך, אסופה של מקטעים, וגם אתה נקטעת, אז, בילדותך, ועכשיו שוב, בלי חזור." כתבה בת משפחה של ניר, ליטל חלבן: "ופתאום הוא פקח את עיניו / וחש אור חזק מכה בפניו / הביט מסביבו ונדהם לגלות / חברים, שאותם לא ראה יובלות / חברים מהם נפרד בלי רצון / כשנפלו אז – כשלחמו בלבנון / ופתאום הם כאן קרוב, מחייכים לקראתו / מושיטים לו יד, טופחים על כתפו… // וברגע הבא – מחזה מזעזע / הורים, משפחה, חברים, שמים – הכול דומע / 'על מי אתם בוכים?!' הוא מנסה לשאול / ופתאום מבין – נפל עליהם השכול… / … / 'אל תדאגו!' הוא מנסה אליהם לדבר / 'אני במקום בטוח, כאן כבר לא כואב יותר / אלוהים כאן נמצא ועליי שומר / יום יבוא וניפגש שוב – כך הוא אומר…'. כשכתבתי שיר זה לפני כמה שנים לא תיארתי לעצמי שיבוא יום והוא יהפוך להיות ההספד על בן דודי – בן גילי! … אני מקווה שבמקום שאתה נמצא בו עכשיו אתה מוגן. … יהי זכרך ברוך." כתבה סיגל: "… ניר, רציתי לכתוב לך שיר / והכאב מחלחל, כה חונק ואדיר / שיר על ילד שלא נוכל לשכוח / ומוות כזה שלא נותן מנוח // ושוב ניר, ניסיתי לכתוב לך שיר / על רעם שנחת ביום בהיר / על סבך תלתליך, חיוך של מיליון / ושוב הדמעות צורבות בגרון // … // ורק שתדע שלב הזהב שלך ניר, שהושתל באחר / ימשיך לפעום תמיד איתנו, כי לא נוותר / וגם אם אתה לא מבין / על מה עושים עניין, וממה יש להתרגש / אנחנו מבטיחים להסביר לך… / כשניפגש." כתבה שיר: "… תודה על הזמן שזכיתי. שנהניתי. שהתענגתי ללכת לצידך. להכיר את השקט. את השלווה, את הנוכחות, את הפשטות שבלהיות, את הנינוחות. … אתן לשירים לדבר במקומי. ואני אשתוק. או אבכה. או מה שלא יהיה… אהיה." ניר הונצח במפעלים שונים. לזכרו תרמו הוריו שני מחשבים לבית הספר היסודי "צופה שרון". הורה בבית הספר עיצב פינת עבודה לתלמידים על שמו. משפחות נחמן וסנדרס מארצות הברית העניקו תרומה על שמו ל"מגן דוד אדום". משפחת סרברניק תרמה כסף לזכרו לעמותת "קרן עזרה לקהילה", המבצעת פרויקטים קהילתיים לטובת אנשים נצרכים ומפעילה תכניות העשרה לילדים עולים ולילדים בסיכון. על קברו של ניר הונח עציץ ועליו סמל האריה של פיקוד המרכז, כאות הוקרה מאלוף פיקוד המרכז אלוף משה קפלינסקי. חברתו לחיים של ניר, אור, הפיקה סרטון וידאו המנציח את דמותו וליקטה תמונות והספדים ל מצגת "פלאש" שהוכנה ע"י בן משפחה של ניר- לירון. בן משפחה של ניר, תמיר חלבין, הקליט שיר שכתב לזכרו: "בתוך עולם אכזר / נקטפת בטרם עת / אל הכחול הכסוף / הנצח שלך כעת / אתה יכול לבכות / השמים בוכים איתך / טיפות מגן עדן / דמעות של מלאך // תשמור על עצמך בגן עדן / פרח שלי / לעולם לא תהיה לבדך / אתה תמיד בליבי // כל רגע מאושר / כל צחוק ושמחה / מזכירים לי אותך, ניר / איפה אתה / כוכב חדש נוצץ הלילה / מזכיר את ניצוץ עיניך / איך שם למעלה / כי פה בודד בלעדיך…" הכנת המצגת, השיר והסרטון ארכו כשנה ואוגדו לדיסק שאת עטיפתו עיצבה ליאת, אחותו של ניר. הדיסק נמכר בעלות סימלית לכל מי ממכריו ובכסף שנאסף נרכשו ונתרמו מזרונים לכלובי החיות בביה"ח הוטרינרי. חבריו ליחידה, נטעו מטע זיתים לזכרו ולזכר ליאור נפתלי ז"ל ביישוב יודפת שבצפון.