פוזננסקי, יצחק (פוזה, איציק)

בן יהודית ואברהם, נולד ביום ב' באב תרפ"ג (15.7.1923) בעיר לודז', פולין. בהיותו בן שנתיים עלה ארצה עם הוריו. כאן סיים את בית-הספר יסודי והמשיך בבית-הספר התיכוני למסחר, אולם לבו נמשך להגשמה חלוצית, על אף חולשתו הפיסית. מנהל בית-הספר ניסה להשפיע עליו ועל הוריו שימשיך בלימודיו, אשר בהם הצטיין, ולא ייצא לעבודת-השדה המפרכת, והוא הסכים להמשיך את לימודיו עוד שנה אחת, אולם על-אף הפצרותיהם לא סיים את חוק לימודיו ויצא עם חבריו לתנועת "המחנות העולים" בקבוצת "עלומים" להכשרה חקלאית בבן שמן. שם התפתח במובן הפיסי, התבגר, כתפיו וחזהו התרחבו והיה לחקלאי מובהק. אחר-כך עבר להכשרה בגבת ועבד שם כרועה-צאן. הוא התמסר לצאן באהבה ומצא בעבודתו עניין רב. בשעת הצורך אף הצליח לרפא את הצאן. מגבת עבר לגינוסר וגם שם הצטיין במסירותו לעבודה בפלחה. חלם להעביר את הוריו לקיבוץ שלו ושל אחיו (חיים, אשר נפל גם הוא) ולפתור על-ידי כך את שאלת קיומם החומרי. מגינוסר נקרא לעזרת ההורים בתל-אביב, אך גם שם מצא לו דרך לעבוד בעבודה חלקאית. עבד כטרקטוריסט במקומות סמוכים לתל-אביב וכגנן. מתל-אביב ביקר את חבריו לתנועה אשר התיישבו בבית קשת ושם החליט להצטרף אליהם, על אף שהוצעה לו חברות בקיבוץ גינוסר. וכך הסביר את מעשהו: "אמנם גינוסר הוא קיבוץ נהדר, אך באתי לשם כשהכל היה כבר מוכן. אני רוצה ליצור דבר מההתחלה במו ידי…" תוך זמן קצר היה לאחד מעמודי-התווך של הקיבוץ ובמסירות האופיינית לו הוסיף רבות להתפתחות הנקודה. ביום ה' באדר ב' תש"ח (16.3.1948), יצא יצחק עם שבעה חברי בית קשת לסיור בסביבה. הם הותקפו ממארב על-ידי כנופיה של מאות אנשי שבט ערב א-זבח שכיתרו אותם. אחד הצליח להימלט לקיבוץ ולהזעיק תגבורת, שבעת הבחורים שנותרו לחמו בגבורה בכנופיה עד הכדור האחרון ונפלו כולם. לאחר שלושה ימים של משא ומתן מייגע הוחזרו גופותיהם. יצחק הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בבית קשת. השאיר אחריו הורים, שני אחים – חיים ושמואל ואחות – רחל. חמישה שבועות לאחר נפילתו של יצחק נפל במות גבורה בנבי-סמואל גם אחיו הצעיר ממנו, חיים.