סיני, משה-אבוטבול
משה (ג'מס), בן מתילדה ויוסף, נולד ביום י"ח בשבט תש"ג (24.1.1943) בטוניס. עם קום המדינה, בשנת תש"ח, עלה ארצה עם משפחתו, שהשתקעה בלוד. חבלי הקליטה הקשים בארץ החדשה לא נתנו בו את אותותיהם והוא גדל והיה לנער מוצק וחסון, מוקף חברים וידידים. משה סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי בלוד והמשיך ללמוד בבית-הספר התיכון-מקצועי "אורט". כדי שלא ליפול למעמסה על הוריו נהג לעבוד בעבודות שונות בחופשות ובכל עת פנאי. זמן מה היה חניך בגדנ"ע, אך את עיקר פרסומו קנה לו כאשר הצטרף לקבוצת האיגרוף של "בית"ר" לוד. כמעט בכל קרבותיו זכה ושנה אחת היה אלוף ישראל במשקל תרנגול. בבית-הספר המקצועי למד מכשירנות ומאז לא היה מכשיר מקולקל אשר לא הצליח לתקנו. יחד עם אחיו חיים השתתף בצעדות רבות שנערכו בארץ. משה גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1960 והוצב לחיל השריון. כיוון שהיה אינדיווידואליסט מטבעו לא מצא את מקומו בחיל זה והתנדב לצנחנים. בצנחנים עבר טירונות, קורס צניחה וקורס מ"כים. חבריו מעידים עליו שהיה חייל למופת, בעל כושר גופני מעולה, חביב ונעים, ומילא את כל הוראות מפקדיו ללא טרוניה, במסירות ובצייתנות. בראשית יוני 1963 שוחרר משה מהשירות הסדיר ונשא לו לאישה את אריקה, חברתו מילדות. ברבות הימים נולדו להם הבת דבורה והבן איסר. הוא נתקבל לעבודה במפעל המקררים "קור-עוז" ועלה לאט-לאט בסולם הדרגות והתפקידים שהוטלו עליו, עד שהגיע לדרגת טכנאי-בכיר. סיפר עליו מנכ"ל המפעל: "במשך השנים הפך משה לבר סמכא גדול בנושא המקררים. קרה לא פעם שהיינו מזעיקים אותו כדי לפתור איזו בעיה שהתעוררה בייצור. לעתים היה בא בעצמו, כאשר היה מבצע שירות בסביבה, והיה נרתם למשימות ביזמתו הפרטית. הוא אהב את המפעל והיה גאה בו. הוא ראה בו לא רק מקור פרנסה, אלא גם אתגר. הוא אהב אתגרים ומשימות והיה מחונן בכוח פיסי רב. הוא היה חבר נאמן וטוב, ללא משוא פנים היה נכון לעזור לכולם, תמיד אפשר היה לסמוך עליו, ובדבקותו ובהתלהבותו הדביק גם את האחרים". במשך כל הזמן שירת בנאמנות בשירות המילואים ובמלחמת ששת הימים שירת בחטיבת הצנחנים שכבשה את ירושלים ואף היה בין הראשונים אשר הגיעו לכותל. משה ענד בגאוה על חזהו את "כנפי הצנחן" המוכספות ואת "אות מלחמת ששת הימים". זמן-מה לפני שפרצה מלחמת יום-הכיפורים נקראה יחידתו לשירות מילואים. משה, שהלך ברצון למילואים, אמר בלצון למנהל המפעל: "עכשיו אוכל לנוח קצת במוצב שעל גדות התעלה, לאחר העבודה המאומצת במפעל". מלחמת יום-הכיפורים מצאה את משה וחבריו נצורים במעוז "אורקל" על גדת תעלת סואץ. במשך יום וחצי עצרו המגינים עשרות התקפות של חיילים מצרים ואנשי קומנדו, שניסו לפרוץ למוצב. משה נפצע, אך למרות פציעתו המשיך להילחם בגבורה. כאשר הלכה התחמושת ואזלה החליטו הנותרים בחיים לפרוץ מהמעוז הנצור ולעשות דרכם לעבר כוחותינו. בדרך נתקלו במארבים רבים ומכולם נחלצו בשלום. אך על סף ההצלה, ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973) בין המעוזים "אורקל" ו"לחצנית", נפגע משה ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בלוד. השאיר אחריו אישה, בת ובן, הורים, שתי אחיות ושלושה אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. במכתב תנחומים למשפחה כתב מפקדו: "משה נמנה עם שורותינו ולחם בגבורה רבה במעוז "אורקל", שעל שפת תעלת סואץ. בתקופת שירותו עמנו בגדוד מצאנו בו תכונות של אדם ולוחם למופת". המשפחה הנציחה את זכרו בהכנסת ספר תורה לבית-כנסת בלוד; כן הוקמה על שמו קרן מלגות במפעל "קור-עוז".
