בנם של בריג'יט (יראת) ואברהם, נולד בקיבוץ שדה אליהו ביום כ"ה בטבת תשל"ג (29.12.1972). בן שני מתוך ארבעת ילדי המשפחה, אח צעיר לדן ואח בוגר למיכל ובועז. נדב גדל והתחנך בקיבוצו שדה אליהו, הנמנה עם קיבוצי הקיבוץ הדתי. את לימודיו עשה בבית-הספר היסודי המשותף, ואחר-כך בבית-הספר התיכון המשותף למשקי הקיבוץ הדתי בעמק בית שאן – שק"ד (שיתופי-קיבוצי-דתי) בשדה אליהו. שנה אחת (1977) עשה עם משפחתו בשליחות בצרפת, ארץ הולדתה של אמו. נדב היה ילד מוכשר וסקרן. הוא אהב ללמוד והצליח לשלב בין לימודים לבין טיפוח תחביבים רבים. הוא אהב לקרוא, בעיקר ספרי היסטוריה, ביוגרפיות ופילוסופיה; אהב לשחק שחמט ואף השתתף בתחרויות; שיחק כדורסל בקבוצה המקומית, אליצור רפאל שדה-אליהו, והיה חבר נבחרת הנוער של אליצור, עימה נסע לתחרות בחו"ל; נדב אסף כל מה שניתן לאסוף: גלויות, בולים, פחיות, מדבקות ועוד. במקביל למד נדב מספר שנים נגינה בכינור, אך נטש אותו לטובת גיטרה קלאסית והתמחות בפלמנקו. היה חבר בתנועת הנוער 'בני עקיבא', ותקופה קצרה אף הדריך בה. כמו כל ילדי הקיבוץ, עבד גם נדב בענפי המשק השונים, ולבסוף נקבע כעובד קבוע ברפת. בסוף כיתה י"א עבר נדב, עם כל בני כיתתו, להתגורר במסגרת 'חברת תיכון', מגורי בני הנעורים בקיבוץ. בתקופה זו עולות ומתבלטות שתי תכונות של נדב: הראשונה, הוא מתגלה כנער רגיש לזולת, והופך להיות חבר לכולם, תלמידים, מורים, צעירים ומבוגרים, בנות ובנים; השנייה, הוא מנסה שלא לבלוט ומצניע את כשרונותיו ומידותיו. בסוף פברואר 1991 התגייס נדב לצה"ל והחל בקורס טיס. לאחר ארבעה חודשים נשר מן הקורס והתקבל, לשמחתו, לצוות פברואר 1991 של חה"ן צנחנים (פלוגת הנדסה). כאן הוא מצטרף לעוד שלושה בני כיתתו המשרתים עימו באותו צוות ולדן, אחיו הבכור המקדים אותו בשנה. לפני סוף המסלול בפלוגה יצא נדב לקורס קצינים, אותו סיים בהצטיינות. במרס 1993 הוא חזר לחה"ן צנחנים כמפקד צוות. לאחר שנה וחצי בתפקיד, עזב נדב בצער את הצוות שלו וקיבל תפקיד סמ"פ ב-101. חייליו בצוות הפכו לחבריו הטובים, וכך אמרו על מפקדם: "נדב זה הפיכת המושג מצוינות לערך חיים." "נדב זה לתת מעצמך בלי לחשוב על האפשרות לקחת." "נדב זה עשייה מתוך אמונה, שלמה ומלאה, בצדקת הדרך." "נדב זה החינוך, ומעל לכל ההנהגה, על-ידי מתן הדוגמה האישית המושלמת. בשקט, ברוגע, בלי רעש." לאחר שהשלים קורס מ"פים, קיבל נדב פיקוד על פלוגת מסלול, מחזור מרס 1995. במהלך תקופה זו הוא חווה אובדן של בן משפחה וכמה חברים יקרים, והשקיע רבות בניסיון לנחם את המשפחות השכולות. בסוף המסלול התלבט נדב באשר להמשך דרכו, ואף שקל לעזוב את הצבא, אך החליט להישאר לאחר שהוצע לו לפקד על החה"ן. בטרם כניסתו לתפקיד, אושרו לנדב ארבעה חודשי חל"ת (חופשה ללא תשלום), אותה ניצל לעבודה בשדות הקיבוץ, לטיול בסיני וללימוד תורה בישיבת 'בני דוד' בעלי. באותם ימים התהדק מאוד הקשר שלו עם חברתו תרצה. עם שובו לשירות ולפיקוד על החה"ן, ובתום ארבעה חודשי אימונים של היחידה, אירגן נדב כנס גדול של 'החה"ן לדורותיו', בבנייני האומה בירושלים. בכוונתו היה לגייס בערב זה כספים לצורך הקמת חדר תדריכים והנצחה ביחידה. לאחר הדברים האלה עלה נדב עם פלוגתו ללבנון, למוצב ריחן. בבוקר יום א' בתמוז תשנ"ז (6.7.1997), בעת מארב בטן עליו פיקד נדב, בגזרה המזרחית של אזור הביטחון בדרום לבנון, אירעה היתקלות עם חוליית מחבלים. הדבר קרה עשרה ימים לפני ירידת הפלוגה מן הקו בלבנון, ושלושה חודשים לפני מועד חתונתו עם תרצה בחירת ליבו. נדב נפל בקרב והוא בן עשרים וארבע שנים. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית- העלמין בקיבוצו – שדה-אליהו. הותיר אחריו הורים, שני אחים, אחות וחברה. לאחר מותו הועלה נדב לדרגת רב-סרן. בלוויה של נדב נכח קהל רב ובו ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו ואלוף פיקוד הצפון עמירם לוין, שספדו לו. כמו-כן היתה במקום נוכחות מרשימה של קציני צה"ל: קצין צנחנים ראשי, מח"ט צנחנים, ראש מטה פיקוד צפון, אלוף פיקוד המרכז ועוד. אלוף-משנה יאיר, מח"ט מזרחית, כותב במכתב למשפחה: "שנים רבות אני מפקד, ובמהלך שנים אלה רכשתי טביעת עין מסוימת לגבי איכותם של המפקדים שעימי. נדב היה מן הזן המיוחד מאוד. שקט, צנוע, נעדר גינוני סמכות, אך עם זאת תקיף, החלטי, יודע מה הוא רוצה מעצמו ומהסובבים אותו. היה בו זיק הייחוד שעשהו אחר. מורם מעם מבלי שרצה בכך. אי-אפשר היה שלא לאהוב את נדב. בנדב היה שילוב כובש של מנהיגות, אחריות, מקצועיות חסרת פשרות ואנושיות רבה. כמח"ט, היה השיח והשיג עם נדב נטול משחקי כבוד, נטול מאבקי כוח, ענייני, פשוט מאוד, זורם. תמיד הציג עמדותיו בבהירות ובקצרה. ידע לעמוד על שלו וידע גם לקבל." אלוף-משנה גרשון, מח"ט צנחנים, אמר על נדב: "…שמו של נדב הלך לפניו בפי כל. חיילים ומפקדים, כולם דיברו בו – מפקד מוכשר, יפה תואר, ישר, צנוע, רגיש ובעל חיוך ביישני המפיץ אורו לכל עבר. פקודיו הלכו אחריו מתוך אמונה בנאמנותו, חריצותו, עוז הרוח וכושר הפיקוד שאיפיינו אותו. אולם יודעים אנו היטב, כי הם הלכו אחריו בראש וראשונה על היותו אדם, אדם למופת, החפץ בחינוך פקודיו לא בכוח המשמעת לבדה, אלא בכוח הדוגמה האישית שהפגין, הכנות, האמת והערכים הציוניים שפיעמו בו. הם הלכו אחרי הגבורה השופעת מאישיותו, אותה גבורה רוחנית של חשיבה על הכלל ולמען הכלל, קודם שחשב על עצמו. וכמובן אותה גבורה פיזית שהפגין באירוע האחרון. אנחנו, משפחת הצנחנים, נמשיך ללכת בדרכו של נדב. דמותו, רוחו וערכיו ישמשו לנו כמו עמוד האש ההולך לפני המחנה…" בהנצחת זיכרו של נדב היתה משום חזרה לשורשי משפחתו, ומעין סגירת מעגל. אמו של נדב – בריג'יט, ואחיה – גיל, עלו לארץ בצעירותם מעיירה קטנה במחוז לוריין בצרפת, שהתקיימה בה קהילה יהודית פעילה עד שנות השבעים של המאה העשרים. בריג'יט נישאה לאברהם בשדה אליהו, ואחיה נשא אישה בקיבוץ עין הנצי"ב, שגם הוא נמנה עם משקי הקיבוץ הדתי בעמק בית שאן. ילדי שני הקיבוצים לומדים בבית הספר המשותף 'שק"ד' בשדה אליהו, ושם גם נפגשו בני הדודים, ילדי שתי המשפחות, השלימו את חוק לימודיהם והתגייסו לצה"ל. ביום 19.3.1995 נהרג עמית אלכסנדר, בן עין הנצי"ב, בעת מילוי תפקידו ב'גולני'. ביום 6.7.1997 נפל נדב בלבנון. באמצע שנות השמונים עלו לארץ מצרפת סבם וסבתם של עמית ושל נדב. הם קיבלו אישור מהקהילה בצרפת להעלות ארצה ספר תורה ישן מבית-הכנסת בעיירה ולהכניסו לבית- הכנסת בבית-הספר 'שק"ד' בשדה אליהו, להנצחת זיכרם של נדב ועמית. במהלך שירותו הצבאי כתב נדב דברים רבים. ב'דבר המ"פ' שכתב לחייליו בסיום המסלול שלהם, הודה להם נדב על התנדבותם לצנחנים, שהמשמעות שלה היא המשך בניית הנדבך הביטחוני, החשוב כל כך במציאות שבה חי העם היהודי במדינת ישראל. הוא אמר: "אהבת מולדת אינה מטבע שחוק, שירותכם הצבאי מוכיח זאת – זיכרו זאת תמיד." ועוד מתוך דבריו: " …הבסיס לכל חייל הוא הבן-אדם שבו! כל החינוך לערכי צנחנות נבנה על בסיס התכונות והערכים, ההופכים אותנו לאנשים טובים יותר. עוד לפני שמתחילים לחנך למקצועות, מחנכים לערכיות!! מחנכים כל אחד ואחד להיות בן-אדם טוב יותר. בצבא מיטשטשת לעתים נקודה זו, ואנו נוטים לעשות הכל כדי להיהפך לחיילים טובים יותר ושוכחים מהו העיקר. עדיף חייל גרוע על פני בן-אדם גרוע!! צנחן הוא זה שהוא קודם כל אדם ורק אחר כך חייל! ערכים אנושיים תחילה ורק אחר-כך השאר. פעמים רבות חשתי כי בפלוגה לא מובנת נקודה זו דייה, ואני מקווה כי כעת ברור יותר המסר הזה, כי הוא החשוב מכולם. "הנושא השני הוא המצוינות. היו מצוינים בכל דבר. כל פעולה שאתם מבצעים, נסו לבצעה בצורה הטובה ביותר, בדרך הקשה ביותר, שתביא אתכם לתוצאות הטובות ביותר." ביום הזיכרון השלישי לנפילתו של נדב, הוציא משרד הביטחון ספר על "מנהיגות ומנהיגים" בעריכת חנה עמית. בספר מופיעים חלקים מדברי נדב הקשורים לנושא 'מנהיגות וערכים'. נוסף למאמרים המוקדשים לתפיסת המנהיגות בעולם היהודי, יש בספר מאמרים המנסים לפצח את קוד המנהיגות בספורט, בכלכלה, בקיבוץ, בצבא ועוד. בכל שנה מתקיימים שני מפעלי הנצחה לזיכרו של נדב: האחד, טורניר כדורסל שמשתתפים בו כעשר קבוצות חובבים ממעגלים חברתיים שונים מחייו של נדב. האחר, יום התנדבות בכפר 'נווה כנרת', שבו מפעילים חבריו של נדב מבית-הספר ומהצבא תחנות יצירה לכמאתיים חוסים מוכי גורל השוהים במקום.
