מורנו, יובל

בן נאוה ויוסף. נולד ביום ט' בחשוון תשכ"ו (4.11.1965) בקרית טבעון, בה גדל והתחנך. הוא למד בבית-הספר היסודי 'נרקיסים', והמשיך את לימודיו בתיכון 'אורט גרינברג' בקרית טבעון. היה חניך ומדריך בתנועת הצופים. מילדותו נמשך לבעלי-חיים ובמשך הזמן גברה התעניינותו בכל הקשור לטבע והטיולים הפכו לבילוייו העיקריים. יחד עם חבר, הקים חוג לחובבי טבע בשם 'פשוש' ובו קרבו ילדים צעירים לתחום שכה אהבו. עם סיום בית-הספר התיכון, החליט לדחות את הגיוס בשנה והתנדב לשנת שירות. לאחר התלבטות בין הליכה לגרעין 'עודד' לבין הליכה לבית-ספר שדה, בחר יובל ללכת לבית-ספר שדה בהר מירון והדריך בו שנה וחצי. תקופה זו זכורה לכל מקורביו כיפה בחייו. במסגרת זו הצליח למצות את עצמו הן בתחום ההדרכה והן בתחום ההתפתחות האישית וגברו התעניינותו, רגישותו וביטחונו העצמי בתחומם רבים. שנה זו העמידה בפניו אתגרים מעניינים. זאת היתה התקופה שלו, ואולי מבחינות רבות, הטובה משנותיו המעטות. בשלהי ינואר 1985 התגייס לצה"ל ושובץ לחיל-השריון. עם סיום הטירונות ביקש לעבור קורס חובשים, תחום שהיה קרוב אליו מימי בית-הספר התיכון, שבו עבר קורס עזרה ראשונה והתנדב לתורנויות במגן-דוד-אדום. בסיום קורס החובשים הוצב כחובש קרבי בגדוד שריון ברמת הגולן. עד-מהרה התחבב על כל הסובבים אותו. מעבר לתפקידו היה ליד ימינה של מש"קית החינוך בגדוד. הוא המשיך לטייל בארץ וסיפר רבות על הנושא. בסיפוריו ריתק חיילים רבים וכך קירב אליהם את הטבע. מערכת היחסים ביחידה בין יובל לחבריו היתה הדוקה מאוד, נעימה וחברית. אך ליובל היו הימים בצבא רצופי אכזבות. היתה זו מסגרת נוקשה מדי עבורו. ליובל מעולם לא היה קל לקבל הוראות ו'הנחתות', ולכל אלה נוספה הרגשה של בזבוז נורא. חבריו המקורבים אמרו, שממנו אפשר היה להפיק הרבה יותר. הוא שמח כאשר הגיע לקורס בחור בשם זיו, שהיה איתו בבית-ספר שדה. במכתביו הביתה כתב: "סוף-סוף יש עם מי לדבר על נושאים שהם לא צבא, נשק וכדומה, אלא גם נושאים שקשורים לעבר הקרוב. קורס, פרחים, ציפורים, הדרכה ובכלל בית-ספר שדה." "אני מאוד מתגעגע לאביב, לירוק ולפרחים. בהר מירון הייתי במין כוכב ירוק, שעד היום מחזיק אותי ברגעי הקשים." כך נתן יובל ביטוי ליופי הפנימי שלו. ביום כ"ט בטבת תשמ"ו (9.1.1986) נפל יובל בעת מילוי תפקידו. הוא נפגע ונהרג בתאונת-דרכים, כאשר משאית שבה נסע התהפכה, כשני קילומטרים מדרום לאלרום. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין בקרית טבעון. השאיר אחריו הורים, אח – רן ואחות – יעל. הוריו הוציאו לאור חוברת לזכרו ובה דברי חברים על דמותו. בהר מירון הוקם אתר לזכרו של יובל. על סלע ענקי, יפה ומלא הוד, מתנוססות להן האותיות ומדברות בעד עצמן: יובל מורנו, נקטף, והרקפות פרחו… חבריו בהר מירון נטעו בוסתן לזכרו והמשפחה, בעזרת חברים, הקימה פרגולה ויצרה פינת ישיבה, לקבוצות הבאות ליהנות מיופיו של הבוסתן ולקבל הדרכה. כך נהנים הם, בדרך שיובל אהב ליהנות. במכתב תנחומים למשפחה השכולה, כתב מפקד היחידה: "במהלך תקופת שירותו האחרונה, שירת בפלוגה מבצעית בהר אודם ושימש כחובש פלוגתי. נוסף לתפקידו, הוא לקח על עצמו לארגן ולסדר את הספרייה הגדודית, וחיילי הגדוד החלו לפקוד אותה באופן סדיר. תמיד היה מוכן לתרום באותם הנושאים שנראו בעיניו כחשובים. אנחנו נזכור את יובל ונמשיך ללמד באותם הנושאים בהם האמין ואהב". דברי חברים, מתוך חוברת הזכרון: "הוא נולד לצחוק – ולא לדמעות / הוא חי לאושר, שמחה והרבה אהבות / חדוות חיים טובלת בצבע / בזה היה ילד של טבע…" ונזכור את יובל כך: "מלווה קייטנות, מארגן מסיבות מרגשות, / מצויד תמיד בגבינות משובחות / שנתנו המון טעם לחיים…" (דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון)