בן דליה וניסים. נולד ביום כ"ה באדר א' תשל"ו (26.2.1976), ברמלה. בן בכור להוריו, אח ליפית. שנותיו הראשונות של קובי עברו עליו ברמלה. ילד שופע שמחת חיים, שהרבה לבקר אצל סביו וסבותיו, אשר התגוררו לא הרחק מבית הוריו. יותר מכל נהנה קובי מהמאכלים שבישלה לו סבתא חבו, אם אמו, ואהב להשתובב עם 'פפה וממה', הורי אביו. המשפחה עברה להתגורר ברחובות וקובי השתלב היטב בבית- הספר היסודי "שז"ר" והתגלה כתלמיד בוגר וסקרן, ששאף ללמוד, לטעום ולהתנסות בכל דבר. את לימודיו המשיך בחטיבת- הביניים "דה שליט". משחר ילדותו חבב קובי ספורט, אהב כדורגל, אהד את קבוצת "הפועל תל אביב" ושיחק כדורסל כל שנותיו. קובי גילה עניין רב במטוסים ובתעופה ונהג להרכיב פאזלים ודגמים של כלי טיס שונים. אהבה זו משכה אותו לבית-הספר הטכני של חיל-האוויר בחיפה, שם היה לתלמיד מצטיין והתגלה כמנהיג טבעי. בשל אהבתו לאתגרים ולמשימות, החליט קובי שלא להתגייס לחיל-האוויר וביקש לשרת בחיל קרבי. הוא החל את שירותו הצבאי בשלהי חודש נובמבר 1994, בפלוגת החרמ"ש אשח"ר של חטיבה 500, ששינתה אחר-כך את שמה ל"גדוד חרוב". קובי סיים את אימוני הטירונות ואת קורס המ"כים בהצטיינות והיה לחניך המצטיין הראשון בקורס המ"כים, שלא השתייך לאחת מיחידות הצנחנים, "גולני", "נח"ל" או "גבעתי". קובי, שהתגלה כחייל מוכשר, כריזמטי ושופע מוטיבציה, אהב מאוד את השירות הצבאי, וכבר בתחילת דרכו קינן בליבו רצון עז לצאת לקורס קצינים. שאיפתו של קובי התממשה והוא יצא לקורס קציני חי"ר, שאף אותו כמעט וסיים כמצטיין קורס, ולאחר-מכן חזר ליחידתו, פלחו"ד "חרוב". יעל, הפקידה הפלוגתית זוכרת את קובי כקצין פעיל ועסוק, שהפלוגה היתה כל עולמו. "יש לי בראש כל-כך הרבה תמונות שלך מתרוצץ, מביא דברים, חותם על מסמכים, יוצא לסיורים… לפעמים מצאנו אני ואתה פינה שקטה, והיינו מדברים על החיים. יעל מספרת, שקובי ידע לחייך בכל מצב: "לא משנה באיזו סיטואציה היית נמצא: מרוגז, כועס, עצבני, תמיד היית 'דופק חיוך', והחיוך שלך הולך איתי לכל מקום," כתבה לו. במהלך שירותו הצבאי, במאי 1997, הכיר קובי את קרן דרך חבר משותף ובין השניים נוצר "קליק" מיידי שהפך לאהבה גדולה שנמשכה כשנתיים עד שנהרג. בסוף חודש נובמבר 1997 החל קובי את שירות הקבע, כסמ"פ ביחידה. הקצין השאפתני עשה חיל בתפקידו, וזכה לאהדה רבה בקרב החניכים והסגל. הוא עשה הכל על-מנת להצליח ולהצעיד את חייליו לטוב שבטוב, ונהג לעודד אותם בקריאה "באנו, ראינו, ניצחנו". משם, דרכו לקורס מפקדי פלוגה היתה קצרה. בתום הקורס, עם שובו של קובי לגדוד, קיבל את הפיקוד על פלוגת טירונים ממחזור נובמבר 98, ואיתה החל את המסלול. מסלול זה נקטע באיבו. ביום כ"ו באייר תשנ"ט (12.5.1999), והוא בן עשרים-ושלוש, נפל קובי בעת מילוי תפקידו, בתאונת-אימונים בשטח חמאם אל מליח. יחד עימו נפל סמל אלי פרימוביץ. קובי הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי ברחובות. הניח אחריו הורים ואחות, יפית, שבאותה עת שירתה כמדריכת חי"ר. לאחר מותו הועלה לדרגת סרן. ביום השלושים למותו של קובי, ספד לו אביו: "עת נתייצב על קברך בן אהוב/ עימנו יתייצב כל גדוד חרוב/ עת נתייחד עם זכרך/ יתייחדו עימנו כל חבריך/ עת תפילה נישא לאל שבמרומים/ יתפללו עימנו כל הקרובים האוהבים/ אך ישנן גם עיתות, בן נחמד/ שאנו נשארים לבד לבד/ לבד עם התמונות והחדר/ לבד להתמודד עם השבר/ ובעת של עבודה נגיע/ הגוף את הפעילות יניע/ אך הלב והמחשבות/ למקומות אחרים מפליגים/ מנסים לבחון מה היית אומר/ וזה על השפיות שומר/ כיצד ואיך למשפחת השכול הצטרפנו/ מי פילל ומי שיער שלכך הגענו/ אותך נבקר תמיד ואיתך נדבר/ ונשאל: נו קובי, מה אתה אומר/? שהאל יתן לנו את הכח/ לזכור אותך ולא לשכוח/ הנצחת זיכרך לעד לך נעניק/ הנצחה שאותנו יחד תחזיק/ היה שלום בן ואח אהוב/ היה שלום, עוד נשוב." לאחר מותו של קובי, מקפידים בני משפחתו ללוות את הפלוגה ולעודד את החיילים. בטקס סיום המסלול נשאו דברים בשמו בפני חיילי הפלוגה: "…בתחילת שרותכם בפלוגה פיקדו עליכם בננו קובי ואלי פרימוביץ, ועל כך הייתה גאוותם, אך אסון קטע זאת פתאום. מנסים אנו לנחש מה היה קובי אומר במעמד זה. בלי ספק היה גאה בכם, מצדיע לכם ומוסיף כי 'זו רק ההתחלה, אין לנוח על זרי הדפנה וההמשך אינו קל בכלל'. המשיכו בדרככם ביחידה, היו גאווה להורים ולצבא…" בספר המחזור של הפלוגה, כתבו בני המשפחה: "ננסה לכתוב תחת השראתו של קובי, וכך אולי נביע את אשר קובי היה כותב. עברתם פרק ראשוני ודומיננטי במסלול הצבאי, פרק מרכזי אשר ישמש אתכם בהמשך הדרך בצבא הסדיר ובוודאי במערך המילואים. הדרך עוד ארוכה והמשימות רבות, לא קלות ואף מורכבות וקשות…" קובי הותיר אחריו מורשת ארוכה של תורה ומעשה, כקצין, כמנהיג וכאדם. סגן גדי, מ"פ "חרוב", מחזור אוגוסט 99, כתב לו: "את החיוך הגדול שלא נס מפניך. את התחושה שתמיד אפשר לדבר איתך על הכל. את האנרגיה והמוטיבציה שזרמו ממך בכמויות. את המסר ששידרת שהשמים הם הגבול. את גאוות היחידה והרעל שהיו אצלך בדם. את היכולת להתגבר על כל מכשול בדרך. את ה'אבהיות' שהפגנת כלפי חייליך. את משאלת ליבך להיות הכי טוב תמיד. מכל אלו אשאף לקחת לתרמיל המסע הארוך, בו אני פוסע עכשיו, את צעדי הראשונים בדרך לגידול דור חדש של לוחמים לצה"ל וגדוד 'חרוב' – בדיוק כפי שהיינו, אני ואתה, בתחילת דרכנו הצבאית. היית מופת, דמות לחיקוי, מנהיג – חבר. מורשתך תהה נס לרגלי, דמותך תעמוד תמיד לנגד עיני. בעומדי היום לפני תחילת דרך חדשה ארצה רק לומר שזיכרונך לא ימוש מליבי – אהבתיך אחי ורעי, היה שלום חבר." שירן שעשוע מואטי, ספדה לו: "אתה יודע, יש אנשים שלימדו אותם לטפס על עץ, אבל גם ליפול ממנו. אבל אתה לא ידעת מה אומר המושג ליפול, כי אתה רק המשכת הלאה ואתה רק טיפסת למעלה. ותמיד מה שהיה חשוב בשבילך זה מה שיותר גבוה. היום אתה כל כך למעלה, כל כך בצמרת של העץ, שעכשיו כבר מפחיד לרדת ממנו…" בהשראת סיפור "סולם יעקב" שבספר בראשית, כתבה לו פאני: "כך נאמר עליך יעקב/ לוחם גם אז, לוחם היום./ כך נאמר עליך יעקב/ אך, מציאות היתה, ולא חלום. / אותו סולם ירד מלמעלה/ גדע לך את החיים/ ואתה עלית הלאה/ מלווה במלאכים./ אף פעם לא נכנעת/ לא ידעת די/! אך כשבאו מלאכי עליון/ את ידך הרמת… רוצים להישאר איתך בעבר. אותו זמן שלא נשבר./ אך המציאות לא מאפשרת, היא לא משנה דבר… כך נאמר עליך יעקב/ לוחם גם אז לוחם היום/ כך נאמר עליך יעקב/ אך מציאות היית, ולא חלום." ביום ההתייחדות לחללי "חרוב" נשאו בני המשפחה דברים: "ביום ההתייחדות לחללי חרוב,/ אנו פה שאיבדנו בן אהוב./ ברעם וברק שהיכה בנו,/ שכלנו את בננו בכורנו./ מה גאה היה להיות שייך/ מי פילל שכך מאיתנו הלך./ ימי התייחדות וזיכרון ומעט נחמה,/ וברוב הימים ההרגשה שממה./ קובי שלנו את השירות אהב,/ ובשליחות זאת הלך ולא שב./ רבים ימי העצב ומעטים ימי השמחה/ בכם אנו רואים חלק מהמשפחה./ קובי בננו ושאר הנופלים,/ תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים." (דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון)
