יצחק (איציק), בן שושנה ובנימין, נולד ביום ד' באייר תשי"ב (29.4.1952) בבאר שבע. הוא סיים את לימודיו היסודיים בבית-ספר יסודי בבאר-שבע, ואחרי-כן המשיך וסיים את לימודיו התיכוניים בבית-הספר המקיף ג' בבאר שבע, במגמה הריאלית. איציק, כפי שקראו לו בני משפחתו וחבריו, היה תלמיד שהקדיש את כל זמנו ללימודים. הוא התמסר ללמידה והתייחס לחומר במלוא הרצינות. עצם הלימוד עניין אותו תמיד. לכן, כדי לעודד גם את חבריו ללמוד, היה מוכן לסייע לכל מי שנזקק לעזרה והפך כתובת קבועה לעזרה ולבירור שאלות. כשהיה ילד העדיף איציק לשחק לבדו על פני יציאה למשחק עם חברים. הוא לא התקשר אל כל אדם, אלא בחר את חבריו בקפידה. משמצא חבר לפי רוחו – היה נוצר ביניהם קשר עמוק ביותר. יחד עם זאת בלט איציק בחברה, לא כל כך בשל פעילותו, אלא דווקא בזכות צניעותו והיותו נחבא אל הכלים. הצניעות והעזרה לזולת הנחו אותו בדרך חייו: תמיד חיפש דרכים לתת ולהעניק, ועשה זאת מתוך הבנה, ושלא על מנת לקבל פרס. איציק היה נער סגור ומופנם, ולא שיתף זרים בבעיותיו ואפילו בתקוותיו ובחלומותיו. המאמץ הגופני היה קשה לו תמיד, אולם הוא התגבר הודות לכוח הרצון העז שלו. תמיד שאף להיות "בסדר", בכל מצב; לבחור בדרך הנכונה וללכת בה קדימה. איציק היה בן למשפחה דתית, וכל חייו נלווה אל אביו כשהלך לבית הכנסת. הוא היה מסור ביותר לבית ולמשפחה. בינו ובין אביו נרקמו יחסי חברות אמיצים, הנוצרים בין שני בני אדם האוהבים ומבינים זה את זה. יצחק גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1970 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס לסיירי שריון, בקורס לנהגים, ובקורס למש"קי סיור שריון, נמצא ראוי להיות קצין, ונשלח לקורס קציני חי"ר. משהשלים את הקורס בהצלחה נשלח לקורס קציני סיור ואחר כך הוצב ביחידה בתפקיד מ"מ סיור. כעבור זמן מונה לתפקיד סגן מפקד פלוגה. איציק היה אחד הקצינים המצטיינים שבפלוגה, ומחלקתו הייתה המחלקה הטובה שבפלוגה. יחסו לצבא היה רציני ביותר והוא ניסה לתרום לו את המקסימום שיכול להעניק. למרות שהיה קצין, עסק בכל עבודה שנדרשה, כגון שמירת הסדר והניקיון ובדיקת ציוד והכנתו. הוא היה אדם ומפקד בעל עקרונות ברורים ותפיסה צבאית מקיפה. מעולם לא היה מתפרץ ופועל מתוך דחף, ותמיד היה שקול ומחושב. הוא הקפיד בביצוע משימות, ותמיד דאג בעצמו לבצען, או לוודא שבוצעו. הוא לא היה רק נאה דורש – אלא גם נאה מקיים, וחייליו ומפקדיו העריכו אותו כלוחם מצוין וצלף מעולה. גם כשהיה מחמיר עם חייליו, היה מסביר להם תמיד את הנימוק להחלטותיו, כדי לשכנעם בצדקתו. יחד עם ההקפדה על משמעת, על רצינות בעבודה ועל דייקנות בביצוע, דאג איציק לחייליו והיה מסור להם. הוא טיפל בהם כמו אב, והם למדו לכבדו ולאהבו. הוא שנא שקר והעניש קשות חיילים ששיקרו לו, וידע להקנות לחיילים את הערכים שהאמין בהם, תוך כדי עבודה שגרתית ועל-ידי פיתוח מערכת יחסים מלאה אמון הדדי. את חופשותיו בצבא תכנן כך, שיוכל לבלות בקרב בני משפחתו במשך השבת, ולהיפגש עם חבריו הוותיקים רק עם צאת השבת. סמוך לתום שירות החובה שלו ניסו רבים לשכנעו שימשיך לשרת בתנאי קבע, אולם הוא סירב והעדיף לצאת לחיים האזרחיים ולהגשים את שאיפתו – ללמוד מתמטיקה שימושית. במלחמת יום-הכיפורים השתתף איציק בקרבות הבלימה נגד הסורים ברמת הגולן. בקרב שהתחולל ביום י"ג בתשרי תשל"ד (9.10.1973), באזור בוקעתה, פגע טיל שנורה ממארב בנגמ"ש של איציק והוא נהרג. כעבור חודש נמסרה למשפחתו הודעה שהוא נעדר. רק לאחר כשבועיים של חרדות ותקוות, נמסר שאיציק נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בבאר-שבע. השאיר אחריו הורים ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן, והוענק לו "עיטור העוז" על גבורתו. בתעודת העיטור כתוב לאמור: "ביום 6 באוקטובר 1973 קיבל סרן יצחק מבורך ז"ל פקודה לעמוד עם נגמ"ש מדרום לתל-פארס שברמה הסורית. בשנה 1800 קיבל פקודה להצטרף לשאר הפלוגה. בדרכו חזרה, בשעות החשכה, גילה לפתע שטנק סורי מצודד אליו את התותח. בלי לאבד את עשתונותיו פגע בטנק, חילץ את הנגמ"ש, ואף הספיק להזהיר את שאר הנגמ"שים שנעו בציר. ביום 9 באוקטובר 1973, בבוקעתה, נכנסה הפלוגה למארב של קומנדו סורי. סרן יצחק מבורך ז"ל ארגן מהר כוח-חילוץ ונכנס לסייע בלחימה ולפנות נפגעים. לאחר שכיתתו נפגעה פעמים-מספר המשיך להילחם ברגל, כשהוא מארגן ומטפל בחייליו הפצועים ואוסף את ההרוגים. בפגיעת נ"ט נוספת של הסורים נפגע ונהרג. בפעולותיו אלה גילה אומץ-לב, קור-רוח, כושר מנהיגות ותושייה". הוריו הנציחו את זכרו בחנוכת תיבת התפילה ושיפוץ היכל הקודש בבית הכנסת לעולי תורכיה בבאר שבע, בו נהג איציק להתפלל כל ימיו; ציבור המתפללים בבית הכנסת החליט פה אחד לקרוא אותו על שמו של יצחק, והוא נקרא: בית הכנסת לעולי תורכיה, על-שם יצחק מבורך ז"ל, מגיבורי מלחמת יום-הכיפורים.
