fbpx
כהן, שי (שלום)

כהן, שי (שלום)


בן רחל ודוד. נולד ביום כ"ז באב תשל"ט (19.8.1979) בפרדס חנה. אמו מספרת: "אוגוסט 1979 היה חודש חם ביותר, השמש חייכה את חיוכה המלא מדי יום, ב- 19 באותו חודש בשעה תשע בערב הגיח לעולם שי-שלום, כשנה לאחר מות סבו שלום (על כך שמו השני)". שי הגיע לעולם כמתנה נפלאה למשפחתו הרחבה, להוריו ולאחותו מורן. מספר שנים מאוחר יותר נולד אחיו הקטן חן. שי נולד בפרדס חנה והתחנך בה. את בית-הספר היסודי "מרחבים" סיים עם חבריו בתרועה גדולה, ומשם עבר לבית-הספר התיכון החקלאי, אותו עבר במגמת ארץ ישראל. ארץ ישראל אותה שם בראש חשיבות מטרותיו. שי היה פטריוט גדול. הוא ויתר על תחביביו ועל העיסוקים השונים שלו למען הצבא, היו שניבאו לו עתיד בכדורסל, אך הוא ויתר על התואר "ספורטאי מצטיין" למען שירות קרבי. בגיל צעיר מאוד החל לשחק כדורסל שתפס עד מהרה מקום מרכזי בחייו. תחילה שיחק בבית-הספר לכדורסל בפרדס חנה, המשיך לשחק בגן-שמואל ולבסוף שיחק בקבוצת בית"ר בנימינה. הוא היה שותף פעיל להישגיה ולניצחונותיה של הקבוצה. כשחקן מצטיין עלה מקבוצת הנוער לקבוצת הבוגרים וזכה להעלות את קבוצתו מליגה ב' לליגה א'. לאחר נופלו שונה שם הקבוצה והיא נקראת מעתה "עירוני שי בנימינה" לזכרו. באותו מעמד נשאה אחותו מורן מספר מילים: "… המלחמה על הכדור היתה מלחמתך הראשונה, בה שילבת התקפה ונחישות לצד ההגנה. הובלת במגרש הכדורסל במרץ רב ובעוצמה, כידררת את הכדור בזריזות ובאהבה. בגיל הבחרות, עת ניתן האות, התגייסת ברצון, והיית בין ראשוני המקימים של פלחו"ד שמשון, וכמו במגרש הביתי בתוך קבוצתך החמה, אהבת כל חייל, כל לוחם, כל נשמה… הלחימה בשדה המתנכלים היתה יומיומית וקשה, עיניך חסרו מצבור גדול של שעות שינה, כדורי ההרס שרקו בסמוך לאוזניך ואתה עייף, מטען הצד השיגך ורק זיכרונך נשאר כגלעד…" לכל אורך חייו הקצרים של שי בלט במנהיגות הטבעית שלו, בכריזמטיות. נוכחותו בלטה בכל מקום, ויחד עם זאת, היה נחבא אל הכלים, צנוע, ביישן, מדבר בנועם ובענווה. חיוכו של שי, בעל גומות החן הענקיות, הקסים כל אדם שהיה במחיצתו: בנות, נשים, מחנכים, קרובי משפחה… המחנך שלו, יאיר, מהתיכון החקלאי ציין את הקשר המיוחד שנקשר בינו ובין שי, את חוש המנהיגות הטבעי שלו ואת חיוכו המקסים. שי התגייס לצה"ל בנובמבר 1997 והוצב כלוחם בגדוד "שמשון". עוד במהלך הטירונות יצא לקורס חובשים קרביים ומשם היתה הדרך קצרה לקורס מ"כים ולתפקיד פיקודי. לאחר שצבר ניסיון כמפקד כיתה במחלקת החוד יצא שי לקורס קצינים, ומשסיימו בהצלחה חזר לפלוגה ונתמנה למפקד מחלקת החוד, תפקיד קשה ותובעני שאותו יכולים למלא בהצלחה רק אלה שגדלו בפלוגה. חבריו קראו לו "מורעל" והגדירו אותו כ"תותח" אמיתי. הוא היה גאה בצבעם הירוק של המדים. כמפקד לקח אחריות כוללת על פקודיו ודאג לכל צורכיהם גם במסגרת הצבאית וגם במסגרת המשפחה. כך למשל כתבה לו משפחת פרץ במכתב תודה: "אלפי תודות על המעשה האצילי שעשית בעבורנו. מקווים כי תוסיף להטות אוזן לבעיותיהם של חייליך ובזכות זאת להעפיל לפסגה בסולם הדרגות הצבאי. ברור כי אתה ושכמותך הם הם המפקדים שיוכלו להוביל את עם ישראל בכלל ואת צה"ל בפרט לעליונות מתמדת על כל אויבינו. מי ייתן וירבו מפקדים כדוגמתך. יישר כוח". אחיו חן מספר על מכתב תודה נוסף שהגיע, הבעת תודה על שעזר לתפוס משאית שהיתה קשורה בתאונת פגע וברח. אחותו מורן מספרת כי יום אחד החליט שי על מבצע גיוס, כדי לאסוף ציוד לאחד מחיילי הפלוגה. הוא רץ מחנות לחנות, אסף ריהוט ומכשירים שונים, העמיס עם אביו את הדברים על המשאית והעביר הכול אל ביתו של החייל. החיילים שלו חוזרים ומדגישים "…אלף פקידות ת"ש לא עשו את העבודה שהוא ביצע…" שי היה בין מקימי פלחו"ד "שמשון" ונטל חלק בפעולות רבות נגד ארגוני המחבלים ברחבי איו"ש. שלוש פעמים נפצע ותמיד חזר ליחידה אחרי שהחלים. אין פלא שזכה לקבל תעודת הוקרה והערכה ממח"ט עציון אל"ם מרסל על פועלו בתפיסת מבוקשים ועל תרומתו בהגנה על יישובי גוש עציון. ביום י"ח בתמוז תשס"א (9.7.2001) בעת שתיפקד כמ"פ פלחו"ד "שמשון", נפגע שי באורח קשה במהלך פעילות מבצעית באזור דרום הר חברון, והובהל לבי"ח סורוקה בבאר-שבע. משפחתו הוזעקה אליו, אך לא הספיקה לראותו בחיים. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית-העלמין בפרדס חנה. השאיר אחריו הורים, אח ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן. בשורות הכיתוב האישי על מצבתו נחקק: "כנטע צעיר שנגדע טרם זמן, לעולם לא יהיה לאילן…" ביום הולדתו ה-19 בהיותו חובש קרבי, כתבה לו חברתו: "… אני יודעת שאתה תצליח, כי חוץ מזה שאתה בחור עשר יש לך ראש על הכתפיים, אתה חכם ומקצועי, יש לך משמעת עצמית… אתה בן אדם נפלא עם לב זהב…" במכתבי הפרידה משי כתב וקנין רואי: "קצין קצת נבדל מפרח חי בגלל שאסור לו לנבול, הוא תמיד צריך לפרוח… שי, תמיד היינו שווים בעיניך, אף פעם לא דרשת יחס מיוחד בשל תפקידך, תמיד ידעת להיות חלק מאתנו… למרות החברות בינינו, אף פעם לא שכחת את המקצועיות, ותמיד דרשת את המקסימום מאיתנו, עליך לא יכולנו לעבוד, כל נסיון בלמצוא תירוץ למה לא ביצעו משימה כלשהי נחל כשלון, דרשת מאתנו כי האמנת בנו… שי… אתה השלמת את יופיו של הטבע… לצאת איתך למשימה זה אומר שחוזרים בשלום… ת'אמת אחי, אני לא מכיר שם הגזרה, אבל אתה שהיית מ"מ חוד ובטח הגעת לגן עדן, תטשטש את הציר בכדי שלא נשלח עוד חברים…" חברים מוסיפים וכותבים כל העת: "… כבר לא שומעים את הצחוק המתגלגל שלך, אלא רק בדמיון. לא מקבלים ממך חיזוקים לצלעות כשאתה אומר "אל תחשוף צלע לאויב", ולא שומעים את הקול המרגיע שלך בקשר "כאן קודקוד אני בדרך"…" עינב, ששירתה עם שי בפלוגה, הוסיפה וכתבה: "… יצא לי להכיר אותך וכבר אז הייתי מופתעת איך חיילים יכולים כ"כ לאהוב מפקד ואיך שהם העריצו אותך… לאחר קורס קצינים חזרת לפלוגה ובגדול, ובעצם מאותו היום שהגעת לחוד, המחלקה הזו לא הפסיקה להתרומם, החיילים שלך כ"כ אהבו אותך, ותמיד דיברו אליך בכזו הערצה ובכזה כבוד… פעם אחת ישבתי בצפונית הכרמ"צ עם אחד החיילים שלך ופשוט במשך שעה הוא סיפר לי איך שהוא תמיד שנא מפקדים וקצינים, ומהרגע שהוא פגש אותך, לא רק שהוא אוהב מפקדים, אלא הוא גם רוצה להיות אחד ובדיוק כמוך… אני בחיים לא אשכח איך סגרנו לך את המים במקלחת ואז כשיצאת תפסת אותי ורוקנת עליי בקבוק שמפו… אביתר אמר לי לפני מספר ימים שמהר מאוד הוא הבין שלמישהו כמוך יש בחיים יעוד שהוא הרבה יותר גדול מהעולם הזה, כנראה שהוא צודק…" פינצ'י מספר: "… זה היה באמצע ניווטים בקורס מ"כים, איזה צנחן זרק לי, תגיד שמעת על איזה מ"פ שנהרג בחברון? היתה לי תחושה שקרה משהו, והייתי חייב לבדוק, התקשרתי לחבר פלחו"ד ושאלתי: "תגיד קרה משהו?" והוא ענה לי: "כן, שי נהרג". באותה שנייה נפל לי הפלאפון והייתי בשוק… קצרו המילים… ענק היית… כל פקודה שהורדת היה כיף לקבל…" אריק אלבז מספר: "…סרן שי שלום כהן ז"ל היה מאבני החומה המגנה על מדינת ישראל, כל יום, בכל שעה ובכל מקום שנדרש. בדרכו המיוחדת ביקש לקרב לבבות בין אדם לאדם, זכור לי אפילו מקרה שלחייל ממחלקתו היתה אחות ולה היה חסר קלמר, תיק לבי"ס, מחברות, ספרים וכדומה. לפני פתיחת ביה"ס של אותה שנה התייצב שי בביתו כאשר כל הציוד נמצא ואף מעבר לכך. בשל יכולתו המופלאה להנהיג ולפקד על אנשים נבאו לו בגדוד ובצבא בכלל עתיד מזהיר…" מפקד הגדוד, סא"ל אבי, כתב למשפחה: "כמפקד מחלקה היווה שי דמות מובילה בפלוגה. הוא שאף תמיד לשלמות והיה קצין מקצועי, הנחוש לבצע את משימותיו בכל עת שיידרש, בעל סטנדרטיים מקצועיים ואישיים גבוהים במיוחד. שי רקם מערכת יחסים ייחודית עם פקודיו וכבש את לב אנשי היחידה, מפקדים ולוחמים כאחד. רצונו להוביל ולהיות בחוד העשייה הביאו אותו להיות מפקד המחלקה המוביל בגדוד ובעקבות זאת קיבל את תפקיד סגן מפקד הפלוגה… שי שלכם הפגין ללא ספק תכונות שנבעו מחינוך מבית. אלה התכונות שציירו את דמותו כלוחם, כמפקד, כחבר וכבן טוב". בערב לזכרו שנערך תחת הכותרת 100" ויותר בלעדיו", אמר המח"ט אל"ם גאנם: "רבות ידובר כאן היום על שי החבר, האח, הבן. אני הייתי רוצה לדבר על שי הקצין. התוודעתי אל שי במהלך השנה האחרונה כאשר היה שי סמ"פ בפלוגת החוד של גדוד "שמשון". שי התבלט באומץ לבו וביחסו החם והאנושי לחייליו. הוא עמד בראש הפלוגה באימונים המפרכים ובשדה הקרב, בשעות יפות של צחוק ואושר ובשעות קשות של לחימה. שי ידע לשלב בין המשמעת הדרושה בשדה הקרב ובין האוזן הקשבת, שהיתה חשובה כל-כך לחייליו. שי ידע לדרוש מחייליו מקצועיות ורצינות ויחד עם זאת לתת מילה טובה וחיוך קטן, שעושים את ההבדל. הוא הוביל תרגילים ואירועי אמת רבים. קיבל על עצמו כל משימה וביצע אותה במלוא הרצינות ועל הצד הטוב ביותר. אף תרגיל לא היה סתם תרגיל ושום פעילות לא היתה רק עוד פעילות. בזכות יכולתו המקצועית זכה שי להערכה מחייליו ומפקדיו כאחד… בשל המקצועיות ובשל יכולתו הגבוהה ניבאו לו בצבא עתיד מזהיר כמפקד בכיר, שכן בשנה הבאה היה אמור שי לצאת לאקדמיה לפיקוד – להכשרת מפקדי העתיד. מלבד רמתו המקצועית הגבוהה איפיינה את שי האמונה הרבה: בחייליו, במפקדיו, בצדקת הדרך ובצבא. אמונה זו היא שהפכה את שי למפקד מיוחד ומוערך כל-כך… שי היה מפקד בכל רמ"ח אבריו".

דילוג לתוכן