בנם של רחל ויוסף. נולד ביום כ"ד בסיוון תשכ"ח (20.6.1968) באשקלון. ילד שמיני במשפחה, אח של איריס, דוד, מזל, שושנה, שלמה, ציפורה, עמוס, שפרה ורונן. אחיהם הבכור של עשרת האחים, שלמה, עלה כתינוק עם ההורים מלוב בשנת 1951 ונפטר ממכת חום במעברה ג', הסמוכה לאשקלון. ארבעה מהאחים נולדו במעברה והיתר נולדו באשקלון.
יצחק נקרא כך על שם יצחק אבינו, ומילדות זכה לכינוי – "איציק". הוא גדל במשפחה תומכת ומלוכדת. אם המשפחה גידלה עשרה ילדים באהבה גדולה ואבי המשפחה, שהיה בעל מזג נוח ולא האמין בחינוך הקפדני והנוקשה שהיה נהוג אז, חינך את משפחתו על ברכי הציונות ושירי ארץ ישראל. ההורים ניהלו זוגיות למופת שהייתה מושתתת על אהבה, אחווה ועזרה הדדית.
מהמעברה עברה המשפחה לשכונת "עתיקות ב'" באשקלון שקלטה את גלי העלייה בשנות החמישים והתאפיינה במשפחות ברוכות ילדים. לאחר מכן עברה המשפחה לשכונת "עתיקות ד'" (שכונתה ה"וילות"). איריס, הבת הגדולה, סייעה לאמ? בגידול הילדים ומכיוון שבינה לבין יצחק היה הפרש של שש-עשרה שנים, תפקדה כ"אם" כמעט לכל דבר. היא הגיעה לאספות הורים בבית ספרו, סייעה לו בשיעורי הבית, לקחה אותו לבדיקות בעת הצורך ויצאה אתו לטיולים.
יצחק גדל והתחנך באשקלון. למד בבית ספר ממלכתי-דתי "אור החיים" והיה ילד חברותי ומקובל. בהיותו ילד שובב נהג לעשות מעשי קונדס. באחד מהם ביקש מאביו לחתום על טופס כלשהו בתואנה שרצה לראות אם החתימה שלו יפה. בדיעבד הסתבר שהטופס יועד למחנך הכיתה. את לימודיו בבית הספר התיכון "אורט אדיבי" סיים במגמת מסגרות. תחביביו היו משחקי כדורגל והאזנה לפיוטים.
הוא היה "ילד של בית" עם נשמה טובה שאהב וכיבד את משפחתו, סייע בכלכלת הבית כבר בגיל צעיר במכירת פירות וירקות אצל ירקן בשכונה. אהב לעזור ומאחר שהיה קשור מאוד לאמו, היה צמוד אליה כשחלתה, סעד אותה גם כשאושפזה בבית החולים ונענה לכל בקשותיה.
בנעוריו, בעת מבצע "שלום הגליל" נחשף לפעילות המוגברת של מג"ב (משמר הגבול). כבר אז ידע שהוא רוצה להתגייס למג"ב ואכן כך היה, בנובמבר 1986 התגייס יצחק לצה"ל והגיע למג"ב. לאורך שירותו הסדיר, שירת בבית חורון.
משסיים את שירות החובה המשיך לשירות קבע במג"ב, שהיא הזרוע המבצעית של משטרת ישראל. במהלך השנים שירת במגוון תפקידים בענף הלוגיסטיקה. בשירות הקבע שלו שירת במג"ב עזה, במג"ב רמון שבהר חריף, במג"ב ערבה (עין יהב), במג"ב מרכז, במערת המכפלה ולבסוף שירת ביחידת עוטף ירושלים. במהלך שירותו במג"ב ערבה קיבל תעודת הצטיינות כנגד הלוגיסטיקה הראשון במג"ב וזכה לייצג לבדו את החיל בטקס שערך חיל הלוגיסטיקה של צה"ל.
את רחל הכיר כשהייתה בת שש-עשרה בעת שהתנדבה במשמר האזרחי. חברה משותפת שיצאה עם חבר שלו הכירה ביניהם. רחל רצתה מאוד חבר חייל וכבר בפגישה הראשונה הם התאהבו. לאחר כארבעה חודשים הכירה אותו להוריה, אשר בירכו על הקשר ביניהם. גם משפחתו קיבלה באהבה את רחל, שהתאפיינה בצניעות רבה, תכונה שאפיינה גם את יצחק. לאחר שסיימה את שירותה הצבאי בחיל האוויר נישאו השניים ב-18.5.1993.
יצחק היה בעל מכבד ואוהב שתמך ברעייתו ועודד אותה. רחל למדה לבשל את המאכלים הטריפוליטאים שאהב, והוא הירבה להחמיא ולפרגן לה. בזמנו הפנוי אהב לטפח את הגינה, לשבת במרפסת ולשוחח עם השכנים, תמיד בגובה העיניים.
בני הזוג גרו באשקלון וניהלו אורח חיים מסורתי. נולדו להם שתי בנות – כסיף וגפן. יצחק הציב את בנותיו תמיד בראש סדר העדיפויות. היה אב פעיל, מסור ומעורב. הוא היה חבר בוועד ההורים של הגן, השתתף באספות הורים, ליווה טיולי בית ספר והקדיש כל זמן פנוי לבלות זמן איכות עם בנותיו, שהיו קשורות אליו מאוד. גם הקפיד לקחת את המשפחה לחופשות משותפות מדי שנה. בנוסף, הקפיד לקחת את בנותיו ורעייתו לבסיסים בהם שירת ולמקומות המאפיינים את מג"ב. הוא דאג להשריש את חיל משמר הגבול גם במשפחתו.
ליצחק היו חברים רבים. הוא השאיר חותם בכל מקום שבו היה, תיארה רעייתו, אפילו בטיול בארצות הברית – אנשים פשוט התחברו אליו, למרות שלא דיבר את השפה. הוא תמיד עזר לכולם. צניעות אפיינה אותו מאוד. "בורח מאיפה שיש לשון הרע", כתבה רעייתו, "תמיד מבטל את עצמו, תמיד זה אחרים. זה מה שאני זוכרת לאורך כל הדרך. הצניעות הזו, הביטול העצמי".
בשנים האחרונות יצחק שירת באזור עוטף ירושלים והתקדם בתפקידים.
בסבלנות ובסובלנות הצליח לשבות את ליבותיהם של כל האנשים, ואם נתקל באדם במצוקה ידע להתחשב. כך למשל, סיפרו בני המשפחה, כשראה פעם מישהי עוברת עבירת תנועה, הסביר לה בחן ובעדינות האופייניים לו שיש לו סמכות לרשום לה דוח תנועה, אבל מצא נסיבות לוותר ולהסתפק באזהרה.
היה אהוב על חבריו, כיבד את מפקדיו והשאיר רושם טוב בכל מקום שבו היה. חבריו לשירות יודעים לספר על חיוך קבוע שנסוך על פניו ועל חוש הומור מפותח. הוריו וכל בני משפחתו התגאו בו וביחידה וראו בשירות שלו סמל להיטמעות המוצלחת שלהם בארץ. אף יותר מכך, הם הרגישו חלק ממשפחת מג"ב.
במהלך שירותו חלה יצחק והחל בטיפולים רפואיים. חבריו ליחידה הירבו לבקר אותו ואת משפחתו ומפקד הגדוד דאג שגם בזמן הטיפולים יבואו לקחת אותו מהבית לבסיס וכך ימשיך ככל שניתן את שגרת החיים. היה לו מוסר עבודה גבוה מאוד ולמרות מגבלתו המשיך לעבוד ולתת שירות טוב ליחידה.
רב-סמל בכיר יצחק דאבוש נפל בעת שירותו ביום י"א באייר תשע"ט (16.5.2019). בן חמישים היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי באשקלון. הותיר אחריו אישה, שתי בנות ושמונה אחים ואחיות.
בתו כסיף ספדה לו: "ההלוויה הראשונה שאני נוכחת בה בחיי היא של האיש היקר לי בעולם שתמיד שמר, דאג, עזר, פינק, כיבד והאמין בי ומעולם לא החסיר ממני דבר… את החוסר שלך בחיי דבר לעולם לא יוכל למלא לי – ולנצח יישאר לי הניצוץ בעיניים כשאדבר עליך. אבוש היקר, לך מעולם לא אמרתי את זה אבל ליקרים שלי אמרתי, שהלב שלי מתחלק לשניים החצי הראשון שייך לאבא שלי והחצי השני שייך לשאר היקרים לי. לעולם אזכור את דמותך כשמחה, מאושרת ואוהבת את החיים…
היית בעל מדהים לאימא ודוגמה מושלמת לדמות הבעל שארצה לעצמי וכמובן אבא מושלם לי ולגפן. תמיד נתת לנו הרגשה שאין דבר בעולם שיכול לעמוד בפנינו ושהכול הוא בר השגה. היית אח טוב לאחים ולאחיות שלך, ילד טוב להוריך וחבר מדהים לחבריך… תודה שלימדת אותנו להיות אנשים טובים, לסלוח, לעזור לאחר ולהאמין בבורא עולם".
רחל רעייתו מנציחה את יצחק על-ידי העברת שיעורי תורה בביתה. שני ילדיה של איריס, אחותו הבכורה, הלכו בעקבותיו והתגייסו שניהם למג"ב.
גפן, בתו הקטנה, עתידה להתגייס למג"ב על מנת להמשיך את מורשתו של אביה.
יצחק מונצח באנדרטת חללי המשטרה במכללת השוטרים בבית שמש, ובאתר "גלעד לזכרם" של משטרת ישראל.
