בנם הבכור של זהבה ושמעון. נולד ביום כ"א באלול תשמ"ח (3.9.1988) במעלות. אח לשגיא-אביאל, עומרי ויובל-אבישג. ברק היה תינוק שמנמן וחמוד. בגיל תשעה חודשים עלה לו החום והמטפלות במעון "ויצו" הזעיקו את אימו. בדרך לבית החולים איבד ברק את הכרתו ובלע את הלשון. הוא אושפז למשך שבועיים עד שהחלים, ואימו חשה שקיבלה אותו שוב במתנה. ככל שגדל הפך ברק לילד יפה תואר עם ברק בעיניים, המעוטרות בריסים ארוכים ויפים, לחיים אדומות וחיוך קבוע על פניו. ילד נוח, אהוב ואדיב, שידע לחלוק עם אחרים את צעצועיו, לוותר ולתת מעצמו, שמח ובעל נוכחות בכל מקום שבו נמצא. מצד אחד היה תמים וביישן, ומצד אחר שובב, שאוהב לצחוק ולשמח אחרים במעשי קונדס שנהג לעולל. ברק התחנך במעלות, תחילה בגן הממלכתי-דתי "כלנית", ומשם עלה עם חבריו מהמעון – דודו, מוני ואליאל – לבית הספר היסודי "ארזים". בתיכון "אורט מעלות" הכיר חברים חדשים רבים, ומשסיים שתים-עשרה שנות לימוד, טיפח ברק חלומות להמשיך ללמוד אחרי השירות הצבאי. במשפחתו מילא ברק את תפקיד האח הבכור, בדאגה הן להוריו והן לאחיו. פעמים רבות יעץ לאחיו ותמך בהם והם ראו בו דמות גברית ומודל לחיקוי והקשיבו לו. ברק ועומרי היו קרובים במיוחד, וברק דרבן את עומרי לשאוף להיות לוחם כאשר יתגייס לצבא. ברק השפיע גם על חבריו בבחירת מסלולם הצבאי. כשיובל אחותו היחידה נולדה, הוא שמח מאוד והתמלא בגרות ותחושת אחריות כלפיה. לפעמים היא הציקה לו כדי למשוך את תשומת ליבו, אבל הוא שמח להעניק לה מזמנו ולקנות לה דברים להם נזקקה. אביו אמר עליו: "הייתי מתגאה בו בכל מקום ובכל הזדמנות, על היופי הפנימי והחיצוני שלו". ברק היה קשור לאימו, שררה ביניהם חברות אמת. הם שיתפו זה את זה בכול, וברק העריץ אותה ונהג להקדיש לה שירים. יומיים לפני שנהרג אף שלח לה זר פרחים לכבוד יום האם, ובברכה כתב: "לאימא הכי יקרה בעולם, תמיד מכבדת אותנו ותומכת בנו, מבינה אותנו עם כל הסבלנות שיש לך. שתמשיכי להיות האימא הכי הכי. אוהבים בהמונים – ברק, שגיא, עומרי ויובל". משפחתו המצומצמת והמורחבת אהבה אותו ודאגה לו מאוד. סבתו נהגה לבשל עבורו דג טונה – אחד התבשילים האהובים עליו ביותר. הדודים ובני הדודים אהבו מאוד את שמחת החיים הגדולה של ברק, שתמיד נראה מחויך, תמיד מאושר. הבית השני שלו היה מושב ציפורי, אצל הדודה אסתר. כל חופשת קיץ התחלקה בין הבית למושב. שם הוא הוציא רישיון לטרקטור ועבד בחקלאות בחופשות לפני הגיוס. אפילו מבחינה חברתית הוא הרגיש בבית גם בציפורי – עם חבריו במושב הקים להקה, בה תִפקד כסולן. במשפחת אביו התגבשה חבורה של בני דודים – אליאל, דוד, יוגב וברק – שגדלו יחד, נפגשו כשהמשפחות נסעו לטבריה או לבריכת השוטרים, כדי לעשות על האש ולנפוש. הילדים הבטיחו זה לזה להיות תמיד חברים טובים, ואכן, גם כשהפכו לגברים, נשארו קרובים, רביעייה שמעולם לא נפרדה. ברק אוהב הבריות היה בחור חברותי, דומיננטי ונערץ, מוקף תדיר באנשים – מהם כמה מחברי ילדותו הטובים. הוא דאג לחבריו והיה אהוב עליהם. הוא ידע לאחד ולפשר, רבים מהם ראו בו את החבר הכי טוב שלהם, ואוזנו הייתה קשובה להם בכל עת. כל הפסקה בבית הספר או שיעור שבוטל נוצלו לשיחת רעים – החברים היו עולים לביתו של ברק ויושבים שם יחד. גם אחרי הלימודים היו באים החבר'ה ומרוקנים את המקרר. ברק אהב לאכול, לעתים קרובות נהג להסתובב עם שקית של שוּמָר ולכרסם, אך מכל דבר אחר אהב לאכול בשר. לבית הספר היה היחידי מבין חבריו שהביא כריכים, ובסופו של דבר כיבד את כולם. לטיולים השנתיים הצטייד בכיבוד הרבה מעבר למה שנזקק לעצמו, כדי שלא יחסר לחבריו דבר. הוא אִרגן את המסיבות וסביבו התלכדה החבורה. בכל מצב נשאר ברק בשליטה: למרות שאהב להשתטות, אם חבריו נסחפו למעשי שטות, ידע לשים להם גבול, לכן בחברתו הם חשו בטוחים. ברק גם היה מעורב בפעילויות שונות ביישוב, ובין היתר שיחק כדורגל בקבוצת הנוער המקומית. הוא הרבה להאזין למוזיקה. אחד מהשירים שברק אהב במיוחד הוא 'עוד חוזר הניגון' של ברי סחרוף. את השיר "אביא לך" של אהוד בנאי נהג לשמוע שוב ושוב עם טל בן אלי, כששירתו בשכם. חברו אור פפר סיפר שברק "אהב מוזיקה – מטראנס ועד רֶגֶאי, ממאיר אריאל ושלום חנוך ועד קובי פרץ. כזו הייתה האהבה שלו לאנשים – מכל הסוגים. עם כולם הוא הסתדר והיו לו חברים בכל מקום בו היה יותר משנייה". "הוא היה מקור הכוח של החבר'ה," ציין אופק חברו, "הבטרייה של כולם. כמה אהבה הייתה לו … היינו קרובים, היינו אחים. הכול עשינו יחד, מרוב שעשינו הכול יחד אני מרגיש שחלק ממני נפטר. הוא היה פועל תמיד מתוך רגש, אם הוא הרגיש שמשהו 'אמיתי' … עשה משהו בנושא. תמיד אמר: 'אני מרגיש'". יקיר הכיר את ברק מכיתה ב', מגיל שבע: "הוא היה אדם ביישן, אהב לצחוק הרבה, חשב על אחרים יותר מאשר על עצמו … הוא היה תמיד ה'אבא' של כולם, זה שאִרגן הכול, זה שדאג להסעות, זה שדאג לא לשתות כשיצאנו. … המשפט הקבוע שלו היה: 'חיים פעם אחת'. … הוא אהב להצטלם ולעשות פוזות למצלמה – היה פוטוגני. … כשהוא ראה אותי, הוא חיבק אותי עד שנמחצתי. פיזית הוא היה אדם חזק. … כל מה שהיה קשור לחברים, לאהבות, ישר נגע לליבו, ישר היו יוצאות לו דמעות… אין אדם טוב כמוהו. היה רחמן, כאב לו על כל אחד. … הוא היה מאלה שאמרו: 'יקיר, אני אוהב אותך'. אני לא אפסיק להתגעגע אליו". אליאל, חברו מילדות, סיפר: "ההורים שלנו היו חברים טובים והיינו ישנים זה אצל זה. כשהיינו בכיתה ו', הוא ישן אצלי איזה שישי אחד. היינו במיטות ובאחת בלילה ראינו 'טלטאביז' במרוקאית. הייתי חצי רדום, אבל פתאום ברק התחיל לצחוק וצחקנו בלי הפסקה איזה עשר דקות לפחות … היינו מעלים את זה בחבר'ה: 'זוכר את הטלטאביז במרוקאית?' ברק היה מתחיל לעשות חיקויים שלהם. … הוא היה בחור רציני שהיה הכי כיף לצחוק איתו". ברק גדל התחנך על אהבת הארץ ואהבת האדם, שבאו לידי ביטוי בעיקר לאחר גיוסו ב-22 בנובמבר 2006 לחטיבת הנח"ל. האידיאולוגיה לפיה יש לעשות הכול למען המדינה ולעשות את הטוב ביותר שאפשר, ליוותה אותו לאורך כל תקופת שירותו. הוא שירת כלוחם בגדוד 931, בפלוגה המסייעת "גיבורים לשחם". מדי כמה חודשים החליפה יחידתו קו, ללא בסיס קבוע. ברק זכר להביא ממתקים מהבית בכל פעם מחדש ותמיד דאג שלכולם יהיה אוכל. הוא טרח להכין לכולם קפה "הקפה הכי טוב שטעמתי," אמר עומר חברו. בחוברת סוף מסלול כתבו עליו חבריו: "עצבני, שפיץ, לא פראייר. ברק שלנו הוא 'רמבו' קטן. במקלחת הוא ממש לא שתקן. את הקשר אוהב לסחוב במסעות ועם נריה שעות ארוכות לבלות. גם כשהוא במסע נפצע, אמר: 'לא נורא, אחזור במהרה'". ברק עזר בתורנויות של אחרים, חלק כבוד למחלקה ושם את חבריו לפניו. אהב לצחוק, תמיד היה שמח איתו ומסביבו. מתחילת שירותו גילה ברק תכונות מנהיגות, לכן כשהיה קַשָר הציע לו מפקדו לצאת לקצונה. ברק סירב והתקדם לדרגת סמל ראשון, יצא לקורס מפקדים וחזר ליחידה בתפקיד רס"פ (רב-סמל פלוגתי). גם בתפקידו זה ביצע ברק את המשימות על הצד הטוב ביותר, לשביעות רצון מפקדיו. חבריו כינו אותו "ברק הכי טוב", משום שהוא לא הסתפק בכמעט טוב, הכול אצלו היה חייב להיות מושלם. חבריו העידו על מנהיגותו ועל האחריות הרבה שנטל על עצמו, יחד עם רגישות ועדינות. גם בשירותו הצבאי היה ברק חבר של כולם, בחור עם נוכחות חזקה, שאהב לצחוק ולהשתטות. כיוון שאהב לשיר, כולם שרו אחריו. כמפקד, הדאגה לשלומו ולצרכיו של אחרון חייליו קדמה לצרכיו הבסיסיים. לאחר מותו סיפרו חיילים מהפלוגה על הגעתם צעירים ומפוחדים. ברק – הרס"פ האגדי – עלה אליהם לעמדה, ולהפתעתם, בשלוש בלילה הביא להם כמה פרוסות לחם ושקשוקה שהכין להם. ובכלל, ארוחת השקשוקה בתום העבודה הפכה למעין מסורת, וחייליו ציפו לה בכיליון עיניים. חייליו מעולם לא סירבו לפקודתו. "כל מה שביקש עשינו," אמר מאור, "ותמיד יכולנו לפנות אליו – הוא היה סמכות". עומר חובב ("מחוג") שירת עם ברק בפלוגת מסלול במחלקת פיקוד. הם יצאו יחד לקורס מפקדים וחזרו למחלקה: "הבן אדם הזה לא הלך לישון עד שהוא לא סיים את מה שהוא התחיל, גם אם זה להישאר ער כל הלילה ולעזור לאחרים. הוא היה איש של עבודת ידיים, לא התנשא מעולם ואהב לעזור. הוא היה ממש מודל לחיקוי. היה אכפת לו מכולם. יצאנו למארב בהר דוב, חזרנו בשלוש בלילה ולא אכלנו כלום. הוא בא אז, פתח את המטבח, הכניס את כולם ויחד הכנו אוכל. במקום לישון, הוא נשאר ער ודאג לזה שהחיילים שלו לא ילכו לישון על בטן ריקה. הוא כל כך אהב את הפלוגה. היא הייתה עוד בית שלו, תמיד דאג לה". עומר סיפר על רגישותו הרבה של ברק לחבריו ואמר: "פעם הייתי בדאון רציני, לפני אימון בעזה. הוא ישב איתי אז לשיחה והעלה לי את כל המצב רוח". לברק היה קשר טוב עם בנות, הוא אהב בנות והן אהבו אותו. חברותיו לשירות תיארו אותו כחבר קרוב ונשארו איתו בקשר גם אחרי שהשתחררו. חן, המש"קית ת"ש (תנאי שירות), סיפרה: "כשיצא לקורס מ"כים הוא השאיר לי מכתב אישי שלקחתי אותו לכל מקום. הוא היה ביישן עם חיוך מובך על הפנים. הצחוק שלו חרות לי בראש. הוא ידע להעריך תמיד את מה שעשו בשבילו, הוא לא לקח כלום כמובן מאליו". מיכל הייתה הפקידה הפלוגתית של היחידה של ברק: "היינו יושבים שעות ומדברים עד הבוקר על כל מיני דברים. הוא היה הליצן של החבורה, היו לו שטויות ייחודיות רק לו. אצלו לפני הכול היו כולם, ואז הוא. היו לו עיניים חזקות כאלה, כמו מלאך". רונה שירתה אף היא בתפקיד פקידה פלוגתית, וסיפרה: "לפני שנכנסתי לפלוגה הוא מאוד דאג לקרב אותי לכולם. הוא היה 'מגנט חברתי' שמשך אליו את כולם. הוא חיבר בין אנשים. הוא היה אדם מלא שמחת חיים, הצליח להגיע לכל אדם בדרך שלו. דאג לפלוגה, אהב לתת, לעזור והיה אדם שהיה אפשר לסמוך עליו … הוא הבחור היחידי ששמרתי איתו על קשר מהפלוגה, תמיד התקשר לראות מה קורה אצלי". בתום שירות החובה הוא המשיך באופן טבעי לכמה חודשי שירות בתנאי קבע. ביום העצמאות השישים למדינה, קיבל ברק מידי אלוף משנה מיקי אדלשטיין, מפקד חטיבת הנח"ל, את אות החייל המצטיין הפלוגתי. לשמחתו, בני משפחתו נכחו באירוע באנדרטת הנח"ל שבחדרה, והטקס ריגש אותם והסב להם גאווה גדולה. "בקו האחרון שלנו, בעזה, החלטנו לעשות מד"ס לים," סיפר אור פפר חברו, "לא עצרנו את עצמנו ונכנסנו לים, אבל כצפוי המ"פ החשדן תפס אותנו. … כולנו נלחצנו ממש אבל ברק התעשת … חזרנו למשרד המ"פ כדי לקבל את העונש הבלתי נמנע, אבל בזכות ברק שדיבר עם המ"פ וסיפר לו הכול, הוא סלח לנו". בתקופה האחרונה של השירות, היה מאור סגנו של ברק, והם בילו זמן רב זה עם זה. "בתקופה האחרונה של ברק, הייתה לי הרגשה שהוא רצה לחזק את הקשר שלנו," סיפר מאור, "הוא יזם חמישה ערבים מחלקתיים של המפל"ג (מה שלא קרה כל הקו) והיה אומר: 'חיים פעם אחת, אז בואו נחיה'. בכל מקום בו היה הוא חיפש להוציא את המיטב. גם מכלום בנינו דברים טובים. הוא היה המדריך שלנו, תמיד הנהן לאות הסכמה וזה מה שעשה לי טוב. הוא היה אוהב לְאַחֵד, לבדוק מה שלום כולם, ותמיד דאג שהפלוגה תהיה מסודרת. הוא אהב אותה". מאור תיאר את היום האחרון בחייו של ברק: "בבוקר נכנס הנהג שנסע איתו ואמר שהוא צריך לנסוע לחיפה. ברק החליט לקחת איתו טרמפ לשם בתור נהג מלווה. לפני הנסיעה ישבנו כמה חברים עם הסמ"פ (סגן-מפקד פלוגה) וצחקנו על כל מיני דברים. ברק תמיד אהב לצחוק. כשהוא יצא הוא אמר שלום לכולם". נהגו של ברק הסיע אותו אל החטיבה בצומת מעלה אדומים. בסמוך לצומת מישור אדומים, התנגש רכבם באוטובוס. חייו של ברק נגדעו באִבָּם בתאונה הקטלנית. כתוצאה מהתאונה נהרג ברק במקום ושבעה בני אדם נפצעו, ביניהם שני חיילים. ברק יפרח נפל בעת מילוי תפקידו ביום כ"ד באדר תש"ע (10.3.2010), בן עשרים ואחת וחצי היה בנפלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין במעלות-תרשיחא. הותיר אחריו הורים, שני אחים ואחות. הוא הועלה לדרגת רב-סמל לאחר מותו. בני משפחתו וחבריו הנציחו את זכרו בחוברת שהוציאו לאור. ביום הולדתו ערכו צעדה לזכרו, ובחול המועד סוכות 2010 התקיים אירוע להנצחתו באגם מונפורט עם מופע סוסים ורוֹדֶאו סוסים בשיתוף עם העירייה. ליד בית יד לבנים במעלות הוקמה פרגולה שמנציחה את זכרו.
