יעקובוביץ, גיל

גילי, בנם הצעיר של עדינה ויאיר, נולד ביום כ"ב בשבט תשל"ט (19.2.1979) ברחובות . בן אהוב, מתוק ומפונק היה גילי, וגדל עטוף באהבה וחיבוק ענק של המשפחה הגרעינית והמורחבת. בשנותיו הראשונות בריאותו הייתה רופפת, תאבונו לקוי, והביקורים התכופים בבתי חולים לא היטיבו עימו. כך גם התרופות הרבות שקיבל, פגעו במערכת החיסונית , והחלישו אותו. כשחצה את גיל חמש חלפה תקופת המשבר וגילי החל לפרוח, למד לאכול, התחזק, ורכש לעצמו חברים. משעה שהכיר בכוחו של עוז, אחיו הבוגר , ניסה להידמות לו בכול, וראה בו מודל לחיקוי. גילי התחנך ברחובות ואת ראשית השכלתו קנה בבתי הספר היסודיים "בן צבי", "שז"ר" ו"בכור לוי". אט אט סגר פערי לימודים, ובכיתה ג' חצה רף נוסף, כשהחל לשחק כדורגל. קבלתו לנבחרת הילדים היוותה ניצחון גדול, ואות לכך כי יכולותיו אינן נופלות מאלו של הילדים האחרים . בחטיבת הביניים שבבית הספר על שם עמוס דה שליט המשיך גילי להתקדם ולהתפתח , היה תלמיד טוב, ו המשיך לרשום לעצמו הישגים נאים בספורט – הן בריצה והן במגרש הכדורגל. בהגיעו למצוות, בחר לחוג את האירוע במסגרת משפחתית מצומצמת, ולנסוע לטיול משפחתי בארצות הברית , טיול שממנו חזר עמוס חוויות . כבן למוזיקאי, היה גילי חשוף לעולמה המופלא של המוזיקה מינקות, אך רק בסביבות גיל שתים-עשרה, בעקבות עוז, בחר גם הוא לעצמו כלי נגינה, והחל לנגן בגיטרה. תחילה למד לנגן בכוחות עצמו, ובהמשך – עם יאיר, שליווה אותו בנאמנות ושימש לו משענת יציבה ותומכת. על פי רוב, יש לומר, היה גילי ביקורתי מאוד ביחס לעצמו ולנגינתו , אך בזכות אחיו ואביו, שהעניקו לו ביקורת בונה עודדו אותו ו חיזקו את ביטחונו ואמונתו בעצמו, הבשילה אישיותו כאמן וכיוצר. כך, שנתיים מאוחר יותר, בהגיעו לחטיבה העליונה, הייתה בחירתו של גילי במוזיקה כתחום הלימודים העיקרי ברורה מאליה. כאן, במגמה, נחשף צעד אחר צעד ליצירות מסוגים שלא הכיר, הרחיב את השכלתו המוזיקלית וגילה את כישרון היצירה הטמון בו עצמו. החוגים המשלימים שבהם בחר, שהתקיימו לאחר שעות הלימודים, היו "הרכב מוזיקלי" שבו ניגן בגיטרה, ו"מקהלה", שבה נחשף כישרון השירה הנפלא שלו . כחובב מוזיקה מושבע, האזין גילי לקונצרטים רבים במגוון רחב של סגנונות – מוזיקה ווקאלית, מוזיקה קלאסית, מוזיקה אתנית, ג'אז, בלוז, וכמובן מוזיקה עברית איכותית. שאיפתו הבלתי מתפשרת של גילי לשלמות עמדה ביסוד המאמצים שהשקיע בכל תחום בחייו. אין ספק כי לא די העריך עצמו, שכן בכל פעם הופתע מחדש כאשר קיבל הערכות חיוביות וציונים גבוהים. גילי, כך יעידו כולם, היה נער עדין נפש , רגיש ורגשן, ועם זאת בטוח בצדקתו ועקשן לא קטן. ענת, בת דודתו וחברתו הקרובה, תיארה אותו כ"זה שתמיד, לא יודעת איך, השיחות איתו היו מתפתחות לשיחות פסיכולוגיות על דברים שמעולם לא חשבתי עליהם. גילי שתמיד קיבל את כולם איך שהם, לא התעצבן, היה שלֵו כזה, זה שסחף אחריו אנשים, שגרם לכולם להתאהב בו בלי לדעת למה." שנות לימודיו של גילי בתיכון "דה שליט" היו שנות פריחה ושגשוג. הישגיו בתחום המוזיקה – הן כנגן מבצע, הן כזמר והן כמלחין – עלו על כל הציפיות; יצירותיו והופעותיו זכו להערכה עצומה ולתגובות אוהדות, ומכתבי ההוקרה לא הפסיקו לזרום. גילי זכור כמי שתמיד עמד בחזית הבימה בטקסים, במסיבות ובהופעות, ואת אחת משתי היצירות הקלאסיות שכתב, זכה כי יבצע בערב הסיום הבלתי נשכח של המגמה לא אחר מאשר יוני רכטר, שהיה שופט בעבודות הגמר. גם מבחינה אישית היוו שנות התיכון של גילי פריצת דרך. מילד ביישן הפך לנער פתוח ומוקף חברים, וסדר היום שלו מלא וגדוש – מ אימונים וחזרות נע ל פעולות ב"צופים" ; להתנדבות, במסגרת פרויקט המחויבות האישית, במחלקה הגריאטרית שבבית החולים "קפלן"; לפגישות ולבילויים; וכמובן שקד על לימודיו וגם על קריאת ספרים לא ויתר. את גילי של אותם הימים מיטיבה לתאר עינת חברתו למגמה : "גילי הצוחק שמשגע את כולם. גילי של הים ביום שישי אחר הצהריים עם השש בש והמָלָבִּי. גילי שאהב לאכול ולדבר שיחות ארוכות לתוך הלילה. גילי החמוד הזה והעקשן הזה – 'תרד מהאוטו. לא אכפת לי. פשוט תרד מהאוטו' – כשעיצבנו אותו, או הניקיון היסודי שחוזרים מהים לאוטו, שהרגליים חס וחלילה לא יהיו מלוכלכות מחול…" גולת הכותרת במסע התבגרותו של גילי הייתה ללא ספק נסיעתו, בכיתה י"א, עם משלחת מטעם המגמה למוזיקה לביקור באקדמיה למוזיקה שבבית הספר התיכון שבעיר גרנובל, צרפת, שם התארחו בבתי התלמידים הצרפתים, צפו בקונצרטים, והופיעו לבדם או עם חברי הקבוצה הצרפתית בנגינה ובשירה של יצירות משותפות.שנה לאחר מכן הגיעו בני המשלחת הצרפתית לביקור גומלין בארץ. בקיץ 1997 סיים גילי את לימודיו התיכוניים, ועמד בהצלחה בבחינות הבגרות במגמה המשולבת של מוזיקה וספרות. מועד גיוסו התקרב, ו רצונו המובהק היה להתקבל ללהקה צבאית או לצוות הווי. אולם למרות הצלחותיו במבחני המיון הקדם-צבאיים בתחום המוזיקה, הובהר לגילי כי בשל הפרופיל הצבאי הגבוה שלו, יופנה לחיל קרבי . אכזבתו הייתה מרה, אך משעה שגויס, גמר אומר בליבו לממש עצמו כחייל קרבי בדרך המועילה ביותר. הדרך לא הייתה קלה לאדם רגיש כמוהו , כפי שמשקפים הדברים שכתב ביומנו. ביום הגיוס, 30.7.1997 ,כתב:"… סיימתי כרגע את שרשרת החיול. הזריקות עברו ללא כאב או עם משמעות מיוחדת בגלל החוסר ודאות והעצב והבלבול שאופף אותי. עכשיו אני עם מדים…" והמשיך: "כרגע מלחיץ במיוחד. עברתי אצל קצין המיון. הקצין אמר לי: 'גיל, עכשיו אין ברירה, אתה חייב לומר מה אתה רוצה לעשות בצבא ולדרג שלוש עדיפויות'. בהתחלה אמרתי לו מה שאמרתי תמיד – 'אני לא יודע, אני ממש לא יודע מה אני רוצה'…" מאוחר יותר, הוא כותב: " אני מפתח קצת פחד מאנשים כרגע, פרנויה מסוימת, פחד מטיפוסים שונים, שליליים ומשונים. אבל כשאני מסתכל להם בעיניים אז אין ממש מה לפחד. כולנו בעצם רוצים את החיים הכי טובים שאפשר לעצמנו…" בסופו של דבר, בחר גילי בחיל התותחנים. בתום הטירונות עבר סדרת קורסים , ומתוך שביקש לשרת שירות משמעותי ולתרום, הצטרף לקורס מ"כים (מפקדי כיתות) . אלא שזמן קצר לפני סיום קורס המפקדים הודח גילי , בשל ציונים נמוכים שקיבל . ההדחה, נוסף על הסבל שעבר בתקופת הקורס עקב יחסים מעורערים ביותר בינו לבין חבריו לצוות ולבין מפקדיו, שברו את רוחו. ביומנו הוא כותב: "יום שני. חזרתי מהבית אחרי חג גדול – שבועות, ושוב שביזות. אני מנסה להגדיר את מצבי הנפשי וזה מסובך. שחור בעיניים. עוינות מכל עבר. בור עמוק שקשה מאוד לצאת ממנו. אני לבד בעולם הצבאי הזה. יש לי דחייה מכל דבר (או אנשים) ולכל דבר (או אנשים). אוזלים לי הכוחות להתמודד עם הכאב. אני מרגיש שאני חייב לבכות כדי לשחרר את הצער. לא מבין למה זה קרה לי. איך בדיוק זה קרה. אני שונא את החברה. לא מסתדר איתה. כנראה שאני צריך טיפול מפסיכולוג. …" לאחר תקופת מיון נוספת, הוצב גילי כסמב"ץ (סמל מבצעים) בפיקוד הדרום שבבאר שבע. מספר סגן-אלוף איתן אברהם, מפקד היחידה: "היכרותי עם גילי הייתה קצרה מאוד, אולם ממפגשיי עימו ומשיחותיי עם חבריו, סמלי המבצעים, עולה כי התאקלמותו ביחידה הייתה מהירה וחיובית, הן בתחום המקצועי והן בתחום החברתי. גילי הפגין ביטחון עצמי גבוה, מקצועיות ויכולת למידה מהירה מאוד בזמן קצר. התרשמתי כי היה חייל רציני, שאפתן ונבון, בעל מוטיבציה גבוהה ורצון להצליח. גילי סיפר לי כי הוא מרוצה משיבוצו כסמל מבצעים ואמר לי כי זוהי בשבילו 'התגשמות חלום', ואף אני הייתי שבע רצון על שהגשמתי את משאלתו ועל העובדה שחיזקתי את הצוות בסמל מבצעים איכותי." אלא שהיה זה מעט מדי ומאוחר מדי. שלושה שבועות אחר כך, בעודו בבסיס, ביום כ"ז בתמוז תשנ"ח (21.7.1998), שלח גיל יד בנפשו, והוא בן תשע-עשרה וחצי. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי ברחובות. הותיר הורים ואח. ספדה לו, בתום שבעת ימי האבל, בת הדודה ענת, שפתחה את דבריה בהקראת שירה של נעמי שמר "עצוב למות באמצע התמוז" והוסיפה: "גילי, אישיותך הצנועה והמופנמת לא אפשרה לנו להכיר את הרבגוניות הטמונה בך ואת נפשך היוצרת. … תמיד ידעתי שאתה שונה. היום אני מבינה עד כמה אתה שונה – ברוחניותך, ברמת החשיבה שלך, ביכולת ההתבטאות שלך, בתחומי ההתעניינות שלך. אתה שונה בייחודיותך. מכאיבה לי העו בדה שצברת בתוכך כל כך הרבה כאב – התמודדת לבדך עם קשיים, עם מראות ועם מילים קשות , מבלי לחלוק ומבלי לשתף. מכאיבה לי העובדה שראית רק בדרך הזו – פתרון. פתרון תמידי למשהו זמני. מכאיבה לי העובדה שאיבדת אמון בכל בני האדם. לו רק ידעת כמה רבים הם האנשים שאוהבים אותך ושבאו אליך במשך השבוע. … 'בקשה אחת לי אליכם' – כתבת – 'תמשיכו, תמשיכו, תמשיכו.' כמו לקחת את המסילה מתחת לגלגלי הרכבת וביקשת ממנה להמשיך ולנסוע. אני בטוחה שנמשיך כולנו, עם המון כאב ועם פצע שלא יגליד לעולם. אתה ראוי שנכאב את חסרונך ושנזכור אותך לנצח. ומשיירת מלאכי שמים, אני מבקשת, שישמרו גם עליך, כי אתה ראוי למשמר. שישמרו עליך, ועל סבא ועל ננה – במקום שבו אנחנו כבר לא יכולים." במכתב הניחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל, רב-אלוף שאול מופז: "גיל תואר על ידי מפקדיו כחייל אחראי, שגילה עצמאות ורצינות בעת מילוי משימותיו. גיל הפגין מוטיבציה גבוהה לתפקידו, והקרין ביטחון עצמי לסובבים אותו בכל עת." חודש וחצי לאחר נפילתו של גילי, התפרסמה באחד העיתונים הרשימה "חשבון נפש" שכתבה אמו, עדינה: "גילי, אנחנו עומדים ליד קברך ועדיין לא קולטים ועדיין המומים. … החלטתי שתפקידי כאימא הוא ללמד את בני מה נכון ומה לא. אז מה שברצוני לומר לך הוא רק – שגית. שגית כשייחסת יותר מדי חשיבות לדבריהם ולמעשיהם של אנשים מסוימים שפגשת , ולא ידעת להעמיד כל אחד במקומו. שגית כשלא התאמת את עצמך אל הכלל , ובחרת להיות 'ראש גדול' ולכן כל כך שונה. שגית כשלא נעזרת בשעותיך הקשות ביותר בהוריך, באחיך ובחבריך האוהבים אותך. שגית, כי לא ידעת עד כמה אנחנו צריכים אותך להשלים את אושרנו ולחיות את חיינו. בכך ש'פירקת את החבילה' הבאת את כולנו למקום אחר, שממנו עלינו ללמוד להתחיל לחיות מחדש, בלעדיך. ואת השגיאה הגדולה מכולן עשית כלפי עצמך: חשבת שאין עוד בשביל מה לחיות. ואני הייתי רוצה שתראה כמה שירים עוד יש לשמוע, כמה נערות עוד יש לאהוב, כמה פרחים עוד יש להריח, כמה חיים עוד יש לחיות. גילי, מבטך החודר הנשקף אליי מהתצלום האחרון שלך, אינו מניח לי. נדמה לי ששידרת לי אותות שלא ידעתי לקרוא. אין זה מבטך המחייך, השמח, הרגיל. זהו מבט מסתיר ומלא סתירות. אתה מביט בי ישר בעיניים ועם זאת מסתורין אופף את הבעתך. ראיתי במבט כעס וכאב ושנאה ואי השלמה. … גילי, אל תכעס עליי שלא הבנתי אותך נכון, ואני אנסה לא לכעוס עליך על שנפרדת ממני בפתאומיות כואבת כל כך, ואם מדי פעם אשכח את עצמי ואכעס עליך, אני מבטיחה מיד לחזור להיות אימא אוהבת ודואגת שלך. בני היקר, אני מקווה שאתה מצאת את שלוות הנפש שחיפשת, כי בנו הותרת חלל שלא במהרה נתגבר עליו." שמונה חודשים לאחר נפילתו של גילי, כתב חברו לירן: "גילי. … שמתי עכשיו את השיר שלך 'למה לא סיפרת לי'. מבחינתי, השיר הזה אוצר בתוכו את כל כולך בהיכרותי אותך. כל יום כמעט, שבו ישבנו וניגנת, 'הכרחתי' אותך לנגן לי את השיר. זאת הייתה תקופה של סוף י"ב. פרחנו אז. הנגינה והשירה עשו לך כל כך טוב. היה כל כך כיף. אתה, עם הראש המשוגע שלך, השטויות שהיו אופייניות אך ורק לך, והחבר הכי טוב שהיה לי אי פעם. היית גילי מאושר. … אז איך כל זה נעלם? … אף פעם לא אבין מדוע עשית זאת, כשאתה, במודע איום ונורא, מוותר על כל ההנאות של החיים. … היית חבר. חבר, ואולי היחיד, שאהבתי ממש מתוך הלב. למה לא סיפרת לי?" דבריה של עדינה ביום השנה השני לנפילתו: "… אני יודעת, גילי, שרוחך מרחפת בחיי נו ואתה מוצא את שעת הכושר להעביר לי מסרים לגביך, לגבי סבא, ולגבינו אנו, על פי מידת נכונותנו לקבל אותם. … היית בן נפלא, מקסים, מוכשר ויפה נפש. … מתגעגעת ואוהבת." את מכתבי הפרידה שכתבו לגילי חבריו קיבצה עדינה לספר "גילי", שבו מופיעים גם קטעים מיומנו, וכן תווי היצירות שהלחין. חברו של גילי, אסף זלינגר, כתב אף הוא ספר לזכרו. כתבה עדינה: "להביט באבן ולומר מתגעגעת / לצליל קולך הענוג מתגלגל בשירה / לפריטת אצבעותיך על גיטרה ישנה / לקריאת 'התעורר' עת נפלת לשינה / לטיפוף צעדיך הזריזים על הרצפה // להביט בתמונה ולומר זוכרת / איך מתנועע גופך בניגון וריקוד / איך מתנופף שיערך החלק עם הרוח / איך שיניים לבנות מתגלות בחיוך / איך עיניים שחורות מביטות בריכוז // … להביט בך, להביט באבן ובתמונה, ולומר אוהבת." באזכרה שנערכה בשנת 2010 כתבה אימו את ה שיר "פרח צעיר". "פרח צעיר רק נבט וכבר נקטף/ עליו הרעננים ירוקים בהירים/ רק החלו לפרוח./ בכותרתו החלו לנצנץ/עלי כותרת צבעוניים/ מזמינים את בוא הדבורים/ שילקטו מצופם/ ויעבירום הלאה./גבעולו הצעיר זקוף/ נושא בגאווה את פריו/ומבקש לעלות מעלה מעלה/ לעבר השמים./ פרח צעיר רק נבט וכבר נקטף/ כל חלומו היה לצמוח/ להאיר ביופיו את עולמו/ להציף בריחו המשכר את סובביו/ להעביר הלאה את פירותיו/ ולהתרבות כמצוות הפרחים./ פרח צעיר/ יד זדונית נשלחה אליו./ ביום סערה טלטלה את גופו/ קטפה את כותרתו/ כרתה את פריו/ וברגל גסה רמסה את כבודו./ פרח צעיר רק נבט וכבר נקטף./ כל חלומו היה לצמוח/ בגינת החיים./אך נקטף בטרם עת./ ועתה הוא מלבלב בעולם של מעלה."/