טרנטו, משה

בנם הבכור של אידה ואהרון. אח לסיון וליקיר. נולד ביום י"ג באדר ב' תשמ"א (19.3.1981) באשדוד, ובה גדל והתחנך. "ילד שמאחלת לכל אימא," מתמצתת אמו, "ילד נעים וחביב, חייכן תמידי, אוהב אדם, טבע וחי, ונתינה היא שמו השני." כבר בילדותו המוקדמת ניכר במשה – "צ'יקו" או "מושיקו" בפי אוהביו – כי רבים כישרונותיו, כי הוא יצירתי מאוד, וכי ניחן באינטליגנציה גבוהה במיוחד. משה הפליא לצייר, ובגיל ארבע זכה מידי ראש העיר בתואר "הצייר הצעיר". המורה לציור היססה אם לקבל לחוג הציור ילד צעיר כל כך, אך לאחר שנוכחה ביכולותיו הסכימה ללמדו, וכך התוודע משה לכל טכניקות הציור והוציא תחת ידו עוד ועוד יצירות מדהימות. גם בלגו גילה מומחיות, ידע להעתיק במדויק את המודלים המצולמים, ולאחר שפירק אותם, היה מרכיב מבנים מתוחכמים, פרי דמיונו שלו. משה נמנה עם בוגרי מחזור א' של בית הספר היסודי "נוף ים" שבשכונה י"א באשדוד. בגן הילדים הכיר את אביב חקאני, והם נפגשו לאחר נתק תשע שנים ולמדו ב"תיכון "מקיף ו'?", במגמת תקשורת. משה היה תלמיד מצטיין שבלט בדמיון מפותח, בזיכרון מופלא ובכושר טכני מעולה. את החומר הנלמד הטמיע במהירות, והשיג ציונים גבוהים, אף שלא למד למבחנים כלל. קריאת ספרים הייתה למשה טבע שני, וכ"תולעת ספרים" אמיתית נהג לקרוא כמה ספרים בעת ובעונה אחת. הוא היה מנוי על "נשיונל ג'אוגרפיק", וכך תר את העולם. אהבה גדולה הייתה לו לעולם התעופה; בילדותו אהב לבנות עפיפונים ולהפריחם, בהמשך, השתתף בחוג טיסנאות, וכשגדל היה לקורא קבוע של "ביטאון חיל האוויר". בקיאותו המופלגת בכל הקשור בכלי טיס אפשרה למשה לזהות כל מטוס שטס בשמים, לסווגו ואף לקבוע את שנת ייצורו. משה אף התברך בנטייה לשפות; הוא היה דובר ספרדית, וכמי שחתר להעשיר את השכלתו ואת ידיעותיו, למד בכוחות עצמו רוסית ואף שלט ברזי השפה הארמית. מוזיקה הייתה תמיד ברקע וליוותה אותו בכל אשר פנה; גיטרה קלאסית הייתה כלי הנגינה האהוב עליו, והוא לימד עצמו לנגן בה, משמיעה בלבד. בגיל ההתבגרות גילה משה את עולם הקומיקס, ונכבש בקסמיו. הוא החל לחקור את התחום לעומק, אסף ציורי קומיקס מכל העולם, והתחיל לצייר קומיקס בעצמו. אגב כך השתבחה מאוד האנגלית שבפיו, שכן ציורי הקומיקס המלווים בטקסטים הצריכו הבנה של ההומור השנון והדק הטמון בהם. בשנים אלה נהג לעטר את פרסומי בית הספר בציורי קומיקס משעשעים, וגם על חולצות בית הספר, שהיו משעממות לטעמו, הניח ידו והטביע חותם. וכמובן מלאכת האיור של ספרי המחזור הופקדה בידיו. לימים, בהיותו צוער בקורס קצינים, הרצה משה במשך שלוש שעות על הקומיקס ומהותו. הכול יצאו נפעמים מההרצאה המרתקת והמאלפת שנתן – הן הצוערים, והן המפקדים. היצירתיות השופעת שבמשה, שבזכותה ידע לאלתר, להדריך וללמד, התמזגה בנטייתו לדיוק, לסדר ולארגון. מחברותיו היו תמיד מסודרות ונקיות, מעוטרות באיורים שובי עין – "כמו בית מרקחת" – אומרת אידה, האם, ושימשו לחבריו הכלי העיקרי שבאמצעותו למדו למבחנים. בספורט, היה חבר בנבחרת הכדורעף שהצלחותיה עוררו גלים. הוא עמל על שיפור כושרו הגופני, אהב לצאת לטיולי סנפלינג, למד צלילה והגיע לרמה גבוהה שאפשרה לו לצלול לעומקים. משה תואר כאדם שקט, צנוע ועדין נפש, ועם זאת כטיפוס של מנהיג העומד על דעתו ונחוש בהחלטותיו. השלווה הפנימית שבורך בה השרתה ביטחון על הסובבים אותו, ובשילוב הידע הכללי העצום שניחן בו, שימש דמות משמעותית וסמכותית. "עוד בילדותו הראה את בגרותו," אומרים ההורים, ומספרים כי באספות ההורים רוו נחת מהמחמאות שהורעפו עליו – "תלמיד מבריק, מעלה את רמת הכיתה" – כך העידו המורים. החברים מספרים על חבר נאמן שליבו רחב ופתוח, שאוזנו כרויה ועצותיו חכמות וטובות, ועל אדם המדבר עם כולם "בגובה העיניים". מבחינה חומרית, הסתפק משה תמיד במועט, ידע לשמוח בחלקו, ולא התרשם ממותגים. כאשר, לדוגמה, הוצע לו לרכוש בגד חדש, היה אומר "מה זה חשוב – אני זה אני, ולא הבגד עושה אותי…", וכשקיבל מתנה שמר עליה כמו הייתה מטמון יקר ערך. אך אין לטעות ולחשוב כי משה היה סגפן – הוא ידע להעריך ולנצל היטב את מנעמי החיים, נהנה ממסעדה טובה, והיה חובב ממתקים ידוע – ובעיקר סוכריות גומי בטעם קולה וחטיפי אנרגיה… קשר קרוב היה למשה עם בני משפחתו. הוא רחש כבוד רב להוריו וכשהיו משוחחים, נהג להרכין את ראשו ולהקשיב. הם, מצידם, נתנו בו אמון מוחלט והיו גאים בידע הרב שאצר. "לכל שאלה הייתה למשה תשובה," אומרת אמו, ומספרת כי אפילו בנושאי מנהגים ומסורת נהגו להיוועץ בו. לאחיו הצעירים הוא היה מודל לחיקוי, וביחסיו עימם התגלמו תכונותיו – חוכמה, צניעות, אנושיות ונדיבות. משה אהב את סיון ויקיר אהבת נפש, הנחיל להם ערכים, והרעיף עליהם פינוקים ומתנות. רגע בלתי נשכח היה זה שבו, כשהיה כבן שש, עם הולדת אחותו, עלה על שרפרף והכריז: "אימא, תודה שהבאת לי תינוקת!" ובהמשך, ויתר למענה באצילות על חדרו הפרטי. אלא שסיון, שהייתה כרוכה אחר אחיה הגדול, דרשה כי לפחות את הלילות יבלו בצוותא וכך הוחזרה מיטתו לחדרה… טרם הגיוס ערך משה טיול גדול לארצות הברית, שם ביקר אצל דודו, אחי אמו. חודש וחצי שהה שם, נהנה ובילה, ואת אירועי המילניום חגג בלאס וגאס, משם חזר עמוס צילומים וחוויות. ב-21.3.2000 התגייס עם חברו הטוב אביב לחיל ההנדסה הקרבית. כאן נפרדו דרכיהם, אך הקשר החם נשמר כל העת. גם לאחר שהתגייס, לא חדל משה לטפח את עולמו הרוחני. חבריו מספרים כי בלילות, עת נפלו הכול לשינה עמוקה, היה משה "גונב" עוד כמה דקות של קריאה כשפנס צמוד למצחו והשמיכה מכסה מעל, שלא להפריע לאחרים. בהיותו "אנציקלופדיה מהלכת", היו מחביאים ממנו את התשבצים, שאחרת היו נפתרים מיד… בתום הטירונות, המשיך משה לקורס מ"כים, אותו סיים בהצטיינות ונשלח לקורס קצינים וקטף שני תארים – "חניך מצטיין" ו"חניך יחידתי מצטיין". בשל צניעותו, הסתיר את הסיבה שבשלה זכה בסיכת מ"מ (מפקד מחלקה) מזהב דווקא, וגם בסיכת יחידה מוזהבת. האמת נודעה למשפחה רק לאחר נפילתו. בתפקידו כקצין הנדסה הותיר משה את רישומו כמפקד שהוא לפני הכול אדם, וקנה את אהבת חייליו בזכות תמיכתו הבלתי מתפשרת בהם והודות ליחס השוויוני שהעניק להם. משה היה מפקד מודע וקשוב לבעיות האישיות של פקודיו ולמצוקותיהם, אימץ אותם בחום אל ליבו, ואף סייע כספית לנזקקים שבהם. עם אחד מחניכיו חלק את אהבתו למתוק, ונהג להביא לו מדי יום ראשון שקית שוקולדים, לשבוע טוב ומוצלח. הכריזמה, היצירתיות, כושר האלתור וקסמו האישי היו לשם דבר בגדודו ולא נעלמו מעיני המפקדים. במנהיגותו השקטה הצליח "לאפס" את החיילים ולהחזיר לדרך הישר את מי שסרו ממנה. משה תמיד ידע לומר את המילה הנכונה בזמן הנכון, וכך סלל נתיבות ללב הזולת. בשל כל אלה, נשלח במהלך שירותו ליחידה שממנה נחטפו בשנת 2000 שלושת החיילים סמל-ראשון עדי אביטן, סמל-ראשון בנימין (בני) אברהם וסמל-ראשון עומר סועאד, למשימת גיבוש ושיקום. החיילים ביחידה מספרים כי מצאו מפקד אינטליגנטי ואדם קשוב, שהשיחות שקיים עימם תרמו רבות להחזרתם לתלם. במאי 2004 סמוך לשחרורו מצה"ל, והוא כבר רשום ללימודי אומנות באוניברסיטה אירע בדרום רצועת עזה אסון הנגמ"ש הראשון, טיל שירו הפלסטינים פגע בנגמ"ש עליו פיקד סרן אביב חקאני, מפקד היחידה לאיתור ופיצוץ מנהרות ההברחה שבין עזה למצרים. בפיצוץ הנגמ"ש נהרג אביב, חברו של משה, ועמו נהרגו עוד ארבעה לוחמים. משה הוכה הלם, אך עוד בטרם הספיק להתאושש, פנו אליו מפקדיו ושאלו אם יהיה מוכן להמשיך את אביב בתפקיד. התלבטותו לא ארכה זמן רב. "ישבנו ודיברנו על זה," סיפר אביו, "חששנו, אך לא יכולנו לעצור בעדו. הוא חתם שנתיים נוספות של קבע, ומאז, לא היו לנו הרבה לילות של שינה טובה." קצין המנהרות היה מהתפקידים המרכזיים בלחימה השוטפת בדרום רצועת עזה בתקופת טרום ההתנתקות. "צוות המנהרות" ביצע גיחות רבות אל תוך ציר "פילדלפי" – מרחב הגבול שהפריד בין ישראל, מצרים והרשות הפלסטינית, ואיתר, חשף והשמיד מנהרות שחפרו המחבלים מתחת לציר לשם הברחת אמצעי לחימה ונשק. הלוחמים חשופים לסיכון יום-יומי גבוה. במסגרת תפקידו כתב משה את תורת הלחימה במנהרות המשמשת את הלוחמים עד היום. אחת המשימות המיידיות של משה הייתה לשקם את הצוות, שספג מכה אנושה באסון ואיבד שלושה חברים ומפקד נערץ . לאחר ארבעה חודשים בתפקיד, בריאיון שהעניק ל"מוסף השבת" של עיתון "מעריב", סיפר משה על התפקיד המורכב, על המשימות היום-יומיות והסיזיפיות, ועל הסכנות הכרוכות בהן: "המשימה להיכנס לצוות הייתה אתגר עצום מבחינתי. הייתי צריך ללמוד לעומק את נושא המנהרות מראשיתו, וידעתי מראש שהחיילים יבחנו אותי בשבע עיניים … אבל גם להם וגם לי היה ברור שחייבים להמשיך הלאה. המשימות שעל הפרק לא מתחשבות באֶבֶל." על העבודה עצמה, סיפר: "בכל פעם שאנחנו נכנסים לתוך מנהרה ברור לי שהיא עלולה להיות ממולכדת, או שיש סכנה שהיא תקרוס לפתע. העבודה שלנו מתבצעת בסיכון גבוה מאוד. אנחנו משתדלים לנקוט אמצעי זהירות, אבל זה עדיין מסוכן. אנחנו כל הזמן מחפשים מנהרות. גם כשאנחנו לא בשטח, אנחנו לא מפסיקים לחפור בבסיס שלנו." משה האחראי והעירני גילה ערב ראש השנה תשס"ה- אוקטובר 2004, כחודש טרם נפילתו את המנהרה הארוכה ביותר שנחפרה ממצרים לכפר דרום שבגוש קטיף, שסיומה בבית מדרש. גילויה של המנהרה מנע פיגוע והציל חיים. בחודש אוקטובר 2004, בעת ביצוע סריקות בציר פילדלפי התגלה פיר של מנהרה. משה נשלח לבדוק את המנהרה ע"מ לראות שאין בה מטענים נוספים, בעת הבדיקה הפעילו המחבלים מטען חבלה. בתקרית זו נהרג משה אלמליח ואילו והוא נפצע מהדף המטען ופונה לבית חולים סורוקה. כתוצאה מהפיצוץ נוצר במקום מכתש בקוטר של כ- 40 מ"ר. לאחר הפיצוץ בוצעו באתר עבודות עפר לצורך איתור בסיס המנהרה. בתהליך העבודה החלה סערת גשמים והעבודות הופסקו. לאחר כחודש עם תום הגשמים, ניתנה הוראה למשה לבדוק שוב את המנהרה ולראות שאין בה פתחים נוספים. הוא ירד לתחתית המכתש, לעומק של תשעה מטרים והחל את פעילות סקירת המנהרה לאיתור פתחים נוספים. לפתע קרסה דופן המכתש/מחפורת שנחפרה בעת ביצוע עבודות העפר. משה נלכד ונקבר במכתש שנוצר. יחידת החילוץ של חיל האוויר חילצה אותו במצב קשה מאוד; מאמצי כוחות הרפואה להצילו כשלו, והוא נפטר מפצעיו. חברו, שנותר עם פלג גופו העליון מחוץ למנהרה, נפצע קל עד בינוני. שבעה חודשים הספיק משה לכהן בתפקיד קצין המנהרות של אוגדת עזה, בטרם נגדעו חייו. משה נפל ביום ט"ז בכסלו תשס"ה (29.11.2004), בפעילות מבצעית בציר "פילדלפי", במהלך פעילות לאיתור מנהרות הברחה ולהשמדתן. משה היה בן עשרים ושלוש בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי שבאשדוד. הותיר הורים, אחות ואח. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סרן. על מצבתו של משה חקקה משפחתו את המילים: "בענווה את משפחתך חיבקת, ובצניעות את חיילך אימצת". ספד לו מפקד חיל ההנדסה: "… נכנסת לנעליים של אביב וגם פרצת למסגרות נוספות. חתרת לידע בכל מקום … אתמול כיסתה המנהרה אותך ואת סיפור חייך. תמיד תיזכר כאיש צנוע, פשוט וחכם. אשרינו כי התברכנו במפקד כמוך." "החיילים האלה שנמצאים שם הם לא סתם חיילים, אלא מלאכים. הם עושים מלאכת קודש," אמרה עדנה חקאני, אמו של אביב, חיזקה את דבריה אסנת וישינסקי, אמו של ליאור שנהרג עם אביב. שבוע וחצי קודם אירחה בביתה את משה ועוד שלושה מחבריו ל"צוות המנהרות" ומספרת: "הפגישה הייתה לבבית; משה ישב בשולחן האוכל במושב המרוחק ממני, עיניו מושפלות קמעה, חיוכו ביישני וכל הווייתו אומרת צניעות אין-סופית. … משה יקר, אזכור אותך בענוותך הרבה העוטפת לב חם ואמיץ. שולחת איתך מעלה אהבתי לליאור. למרות שלא הכרתם, אני יודעת כי קורצתם מאותו חומר מיוחד המייפה את הארץ הזאת." כתב יגאל ממן, חבר לנשק: "… איבדתי את אחד החברים הכי טובים שלי, צה"ל איבד את אחד הקצינים הטובים ביותר מכל הבחינות – יכולת התמצאות בשטח, יכולת ניווט ברמות גבוהות, יכולת מקצועית ברמה הנדסית שלא הצליח איש בדרגתו ובגילו לרכוש, אינטליגנט ממדרגה ראשונה שאהב לעזור לכולם ותמיד היה שם כאשר היו צריכים אותו. נוח על משכבך בשלום, לעולם לא אשכח אותך." קבוצה לזכרו הוקמה באתר הרשת החברתית "פייסבוק", בכתובת: http://ml-in.facebook.com/group.php?gid=199720480025&v=wall&viewas=0. ערכי הנתינה, העזרה, החסד והתרומה לקהילה היו אבני יסוד באישיותו, ונותרו כצוואה בלתי כתובה וכמורשת לבאים אחריו. משה, "מלח הארץ ונחבא אל הכלים", מונצח במפעלים רבים: בכניסה לשכונת המגורים של משפחתו, באזור ט"ו באשדוד, הוקם גן זיכרון, ובמקום מתוכנן להיבנות פסל סביבתי בצורת פרח הלוטוס. מסבירה האם: "בטרם נפל, משה החל לצייר שתים-עשרה משפחות סמוראים. הוא הספיק לצייר רק ארבע משפחות, וסימן ההיכר שלהן היה פרח הלוטוס." ביום הולדתו העשרים וחמישה, ניטעו לזכרו ברושים. מדי שנה, במועד זה, נערכת באשדוד "עדלאידע" בהשתתפות ילדים וחיילים המפריחים בלונים על פי מניין שנותיו. חבריו מתכנסים ביום זה בבית הוריו ומעלים את זכרו. בית הספר "אופק" הקים לזכרו ספרייה. בכל ט"ו בשבט, התאריך בו זכה משה לראשונה בפרס על ציוריו, מתקיימת בבית הספר "סדנה של ציור" – תחרות ציורים לזכרו. בתום הטקס שותלים התלמידים פרחים בגן. עוד מקיים בית הספר יום ספורט מוסדי לזכר משה, בהדרכה ובהשתתפות חבריו ליחידת "יהלֹם". בית הספר התיכון "מקיף ו'?" מקיים בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ערב שירי לוחמים, ובמהלכו מועלים קווים לדמותו. סמוך למועד אזכרתו, מתקיים באשדוד מירוץ לזכרו. שתי קבוצות כדורסל נקראות על שמו – "סביון חולון" ו"בית"ר משה" באשדוד. הוריו משמרים את מורשתו בפעולות הנעשות לאור דמותו: אימוץ ילדי בר מצווה בתהליך המלווה בבית חב"ד, והענקת מלגה ללימודים אקדמיים על שמו לאחים שכולים, באמצעות עמותת "אור למשפחות".