חסן, רועי

בנם הצעיר של אתי ומשה. נולד ביום י"ט בסיוון תשל"ט (14.6.1979) ברעננה, אח לשחר וליעל. הוא גדל והתחנך ברעננה, בן למשפחת חסן הנודעת בעיר. למד בבית הספר הממלכתי דתי "יבנה", המשיך בישיבת "בני עקיבא" וסיים את לימודיו התיכוניים בתיכון "אמי"ת רננים" ברעננה. רועי היה נער יפה תואר ויפה נפש, בעל סבלנות אין קץ, שנהג בהתחשבות, באדיבות, בנימוס ובכבוד כלפי כל בן אנוש עימו בא במגע, בין אם היה מבוגר ובין אם ילד. בדרשת הבר-מצווה שלו נאם רועי: "אני רוצה לברך את כולכם יחד / בחיים ארוכים, ושתזכו ממני רק לנחת. // אימא ואבא, לפעמים לא קל איתי – זה ידוע / ויכוחים בין הורים לילדים זה מנהג קבוע. // אני יודע שאבא אמר 'ברוך שפטרנו מעונשו של זה' / אבל ממני לא נפטרים כל כך מהר – וזה לכם עוד יתברר. // אני מתבגר, משתנה, ושיגעונות יש לי הרבה / ואני מקווה שיחד ובהבנה נצעד אל המנוחה והנחלה …" הוא ידע להתייחס לדברים בכובד ראש ובעומק כשנדרש לכך ולא מנע מעצמו להשתטות כילד, בכל מקום שנתאפשר הדבר. הוא אהב לצחוק ולהצחיק, לבדר את בני משפחתו וחבריו, לכן תמיד היה "מסמר" האירוע. רועי היה נער מלא מרץ ושמחת חיים, שופע חיות וחיוניות. אִפיין אותו החיוך שבזווית פיו, חיוך שובה לב שעיטר את פניו והיה כחלק מהתווים עמם נולד. "הוא חייך חיוך כובש לכולם, כאילו אין דאגה בעולם, כאילו נועדנו כולנו להסתובב כאן ולחייך זה לזה," אמרה אמו. ולחיוך נלווה תמיד מבט חמים שהביע את שמחת החיים הבלתי נדלית שפיעמה בו דרך קבע. בשמחה זו הוא היטיב, בכישרון רב, להדביק את כל הסובבים אותו – את בני הבית, את בני המשפחה המורחבת ובעיקר את חבריו. עבור חבריו היה רועי אהוד, דמות מובילה ומרכזית בחבורה. הוא היה אהוב הבנות, והחברים ידעו שאצלו ימצאו תמיד אוזן קשבת והבנה, מהולים בהומור בריא. ביתו שימש כמרכז למפגשים חברתיים, ומחדרו נשמעו תדיר צחוקים ופטפוטים בקולי קולות של חדוות נעורים. שחר אחיו מספר: "רועי היה ילד עם לב זהב. הוא אהב לעזור לזולת וכולם אהבו אותו. הוא היה צעיר ממני, אבל שיחקנו הרבה ביחד. היו לו חברים רבים ותחביבים אינספור, והוא תמיד היה עסוק. כשהיינו ילדים הוא היה קופץ עליי מאחור. אני הייתי גבוה ובעל מבנה גוף בריא והוא היה רזה ממני. לכן הוא תמיד אמר לי, 'חכה, חכה, אני עוד אעבור אותך בגובה, אך לצערנו הוא לא הספיק". ישר וטוב לב, בן, אח וחבר אוהב ומסור היה רועי. ידע להשפיע כמויות אדירות של אנרגיה חיובית, אהבה וחיוכים על בני דודיו הקטנים, שעבורם הוא היה דמות להערצה. הם אהבו אותו, כיוון שידע לשעשע אותם, ולעתים היה לוקח אותם לבילויים ולקולנוע. ובכלל, הייתה לרועי שפה משותפת עם ילדים צעירים. בלימודים היה רועי תלמיד חכם, שנון, חד ומפולפל מאין כמוהו. הוא למד גמרא לחמש יחידות, ובבחינת הבגרות בגמרא קיבל את הציון 100. היה לו ידע עצום בענייני דת וחבריו מספרים שכמעט ולא ניתן היה לנצח אותו בוויכוח. אחרי התיכון עבר למכינה קדם-צבאית ביחידת "קשת" ברמת הגולן.רועי התגייס ב-24 במרס 1998 לחיל ההנדסה הקרבית והוכשר בבהל"צ 14 (בית ספר להנדסה צבאית). למרות הזמן המועט שהספיק לשהות בחיל, הוא הותיר בו את רישומו העז. לאחר מותו ספד לו מפקדו: "טוראי רועי היה אחד החיילים הבולטים במחלקה מבחינה מקצועית וחברתית, התנדב רבות ותרם רבות לגיבוש המחלקה". ביום המימונה נסע רועי להלוויה של סבתו, ועימו שחר אחיו. בדרכם, בצומת בית ינאי, נפגע רכבם בתאונת דרכים קשה. רועי נהרג ושחר נפצע קשה בראשו. אחותם יעל נסעה ברכב סמוך והייתה עדה לתאונה. טוראי רועי חסן נפל בעת מילוי תפקידו ביום כ"ג בניסן תשנ"ח (19.4.1998), והוא בן תשע-עשרה בנפלו. הוא נטמן בבית העלמין הצבאי ברעננה. הותיר אחריו הורים, אח ואחות. על מצבתו של רועי חקקה המשפחה את המילים: "אילנות צעירים, הרכינו ראשכם! אילנות צעירים – נגדע התמיר שבכם!" רועי היה עלם חסון וגבה קומה; בן ונכד למופת, גאוות הוריו, אחיו ומשפחתו המורחבת. להלווייתו הגיע המון רב. זרם האנשים האדיר השׂתרך בשעה מאוחרת בלילה באיפוק ובדממה מחרידה שהביעה את גודל ההלם מהבשורה המרה. אביו משה אמר ביום השנה השמיני למותו: "שמונה שנים חלפו והתהום שנפערה בנפשנו עדיין עמוקה ושחורה, וסוחפת אותנו במערבולות של כאב וגעגועים בלתי פוסקים אליך … הכאב והשמחה מקופלים זה בתוך זה … בקיץ האחרון חווינו את חתונתה של יעל אחותך, אירוע רב-משתתפים שהפיח רוח חיים רעננה, לה היינו זקוקים מאוד. היו אלה רגעים מלאי נחת ושמחה, שציידו אותנו בכוחות להניע את גלגל הזמן הלאה, קדימה. אך זמן קצר אחר כך, התדפק המוות פעם נוספת על דלת משפחתנו, כאשר מאכלת הכבישים הנוראה קצרה את חייו של יהונתן בן דודתך …" אֶתִי אמו כתבה: "להיות אם שכולה זה לחיות את העבר, לחיות את הזיכרון, לא לשכוח שום פרט. לזכור את המראה, הריח, תנועות הגוף, המבט בעיניים, להרגיש מתוככי הזיכרון את החיבוק המדהים, לשמוע את הקול ולפחד – כן, לפחד שהמוח יבגוד ואולי פרט כזה או אחר יישכח …" במלאות עשור למותו, ספדה לו אחותו יעל: "פחדתי שתיעלם לי דמותך, שיישכח הקול שלך, שיעבור יום שבו לא אחשוב עליך. אחרי עשר שנים אני יכולה כבר להיות בטוחה שבכל יום, בכל מקום שבו אהיה, אתה תעלה במחשבותיי. אתה איתי כל הזמן, יותר נכון לומר שחסרונך כל כך חזק וצורב, שהוא כמו הימצאות. אני מתגעגעת אליך, לחוכמתך, ליופייך, לשנינותך. לשיחות ארוכות, לעקיצות …" חבריו הקרובים שהכירוהו והתוודעו למעלותיו הייחודיות, חשים את חסרונו הצורב וממשיכים לבקר את הוריו. חלקם השתחררו מהצבא, יצאו לטייל בעולם, חזרו, נישאו והולידו ילדים. אתי שיתפה בתחושותיה: "אנחנו רוצים וצריכים אותם איתנו. דרכם אנו מדמיינים בעיני רוחנו איך רועי היה אמור להיראות עכשיו. הם מזמינים אותנו לשמחות שלהם, ואנו מגייסים כוחות נפש כבירים ומשתתפים איתם בשמחתם; מדמיינים את רועי רוקד איתם על רחבת הריקודים ובמוחנו חולפות המחשבות: איזה מקצוע היה בוחר לעצמו ללמוד, איזו אישה היה בוחר לשאת ועוד כהנה וכהנה." מאז מותו פוקדים את קברו של רועי בני משפחתו וחבריו, ומתרפקים על הזיכרונות הקושרים אותו אליהם. באחד הימים מצאה אתי, האם, שיר שהונח על המצבה בעילום שם, ומביע את רחשי כל אלה החסרים אותו כל כך: "המלאך שהלך מעימנו / המלאך שמזמן לא איתנו / ההוא שבילה פה מעט שנים / נמצא עכשיו בין מלאכים ואלוהים. // המלאך שהיה, עכשיו הוא הלך / ואנו כאן רק עם זיכרון שנמשך. // המלאך התמיר שהתמיד להאיר / כבה לו פתאום מבלי שנבין. // אז אם יום אחד תפגשו אחד תמיר, יפה ומוצלח / אחד שכל כולו רק אור כה זך / תדעו שזהו אותו / המלאך". אביו של רועי, מספר על התקופה שלאחר מותו: "קשה לתאר במילים מה מרגישים כשמאבדים ילד. מלבד מותו של רועי נאלצנו להתמודד עם פציעתו של שחר בננו, שהיה עם רועי ברכב … הוא אושפז במחלקה לטיפול נמרץ עם פגיעה חמורה בראשו. קברנו ילד אחד וישר רצנו לבית החולים. היינו מפורקים, לא ידענו היכן להניח את הראש". האם מוסיפה: "היינו צמודים למיטתו של שחר … והייתה לנו ילדה נוספת לדאוג לה. רצנו לבתי החולים, משם לשיקום ב'בית לוינשטיין' שם שחר שוקם". חודשיים לאחר שרועי נהרג הקימו הוריו, אתי ומשה חסן, את עמותת קרן "רועי לא אחסר" לזכרו של בנם. "… בעקבות אובדנו של בננו, מצאנו בעשיית מעשי צדקה וחסד, דרך להפיח רוח חיים בזכרו של רועי," אמרה אתי בדברים שנשאה בפני ההורים השכולים בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל תשס"ה. העמותה מרבה לפעול בשיתוף העירייה ולסייע לתלמידים נזקקים ברעננה בתחומים מגוונים: קניית ספרי לימוד, עזרה במימון טיולים של בתי ספר, ארוחות חמות, טיפולי שיניים, חלוקת מחשבים לילדים וכל סיוע נדרש אחר. לדוגמה: העמותה יזמה פעילות ללימוד ילדים עם מוגבלויות לרכוב על אופניים ב"פארק רעננה". הפעילות נקראת "בכל אופן רוכבים". קרן "רועי לא אחסר" מארגנת יום התרמה שנתי, בעזרת תלמידים מתנדבים. מפעל הקרן לזכר רועי הולך ומתרחב מדי שנה, ובעקבות הפעילות האינטנסיבית, קיבלה אתי את תואר "אשת השנה" של רעננה על פעילות התנדבותית למען הקהילה. הוריו רואים בקרן שליחות – המשך אמונתו ודרך חייו של רועי. אתי מסבירה כי הקמת העמותה נתנה להם את כוחות הנפש להמשיך: "אנחנו מרגישים שבאמצעות מפעל חשוב זה אנחנו מצליחים להנציח את שם בננו. אלפי ילדים ומשפחותיהם מזכירים אותו, המשרד שלנו בבית וכולם מתקשרים לכאן, השם שלו מוזכר לפחות מאה פעמים ביום. מגיעים לכאן עשרות מכתבים ביום על שמו, בעיר כולם מכירים את העמותה. זה גורם לנו להרגיש שהוא עוד איתנו ומלווה אותנו. אנחנו מרגישים שרועי ממשיך ללוות אותנו, ויש לנו סימנים כל הזמן. אם זה בעקבות ציפור דרור שנכנסת אלינו בסיטואציות שונות לבית, או פרפר שמגיח משוּמקום. לנו אין ספק שרועי מביט בנו מלמעלה בחיוך מלא גאווה וסיפוק. ובכל זאת, הנחמה… עדיין בוששה מלהגיע." האח, שחר: "הפעילות בעמותה מקלה עלינו קצת כי ככה אנחנו מרגישים שאנחנו מסייעים לילדים אחרים בשמו". הקרן צומחת, מתפתחת ומסייעת למספר רב מאוד של ילדים ברעננה. האב, משה: "לשמחתנו, כל אירוע שאנחנו עושים על שמו של רועי מצליח. זה מאוד מחזק אותנו". בשנת 2008 שוקמה חורשה ותיקה בשכונת שבזי ברעננה, שהייתה חלק בלתי נפרד מנוף ילדותו של רועי, והפכה ל"חורשת רועי" – פינת חמד ירוקה לזכרו. הפרויקט בוצע בשיתוף משפחת חסן ועיריית רעננה, ובמסגרתו נשמר החורש הטבעי, נוספו שבילי הליכה ומתקנים שונים. במרכז החורשה הוקם פסל שבמרכזו כדור אבן המסמל מחזוריות, והוא מונע על ידי אנרגיית מים המסמלים מקור חיים, ואת הקשר המחזורי שבין ארץ לשמים. על הפסל נחרט הפסוק "מזמור לדוד, ה' רועי לא אחסר", הפותח את פרק כג בספר תהילים. מדברי המשפחה בחנוכת החורשה: "בחרנו לחרוט על הלוחית המונחת לצד השביל את המשפט 'הכוכבים שוקעים כדי לזרוח על חופים יפים יותר'. ההתמודדות עם אובדנו של רועי נלחמת בתהייה, האם שקע כוכבו של רועי? המציאות המשתקפת לאחר האובדן מגלה שלמעשה אור הכוכב של רועי שִכפל את עצמו ועתה נקודות רבות של אור זורחות במקומות רבים ומגוונים, ומאירים באור יקרות את החושך שהביא בעקבותיו האסון. החורשה הזו על שמו של רועי היא עוד אחת מנקודות האור הללו. היא חוליה נוספת בשרשרת מפעלי ההנצחה שהוקמו מאז פְּקוד אותנו האסון … המקום מאפשר לילדים להתרוצץ בין שביליו, כשקול צחוקם ושאונם מתחברים לשירת הטבע בהרמוניה. אין דרך טובה יותר להנציח את רועי משילובם של כל אלה … שירת חייו של רועי ממשיכה במקום הזה. לכן, ככל שהמקום יהיה פעיל יותר ושוקק חיים, כן נרגיש שמטרתנו זו הוכתרה בהצלחה". פעולות הנצחה נוספות: הרב אביחי קצין ייסד בבית המדרש שלו "ראשית" תכנית מיוחדת בשם "שיננתם", על שם רועי שהיה תלמידו. התכנית מיועדת לאבות הרוצים ללמוד תורה עם ילדיהם. בבית ספר "אמי"ת רננים" הוקמה "כיתה בטבע" על שם רועי, במבנה של אמפיתיאטרון ובמה, שם נערכים בין היתר טקסי יום הזיכרון של בית הספר. בבית הכנסת בעיר הוכנס ספר תורה על שמו.