בנימין (בני), בן אסתר וישראל, נולד ביום כ"ג באדר תשי"ב (23.3.1952) בירושלים. הוא למד בבית-הספר היסודי "תחכמוני" והמשיך את לימודיו היסודיים בבית-הספר "יפה נוף" בעיר הולדתו. את לימודיו התיכוניים החל בישיבת כפר מימון, וסיים בישיבת "אור עציון" שבתחומי המועצה האזורית שפיר. בני גדל בבית מסורתי והתחנך במוסדות חינוך שייחסו חשיבות יתירה לערכי האמונה היהודית. הוא היה נער רגיש וקשוב. עולמה של ירושלים, עיר הקודש, קסם לו עוד מילדות והוא הרבה לטייל בחוצותיה ואף מחוצה לה. לאחר תום הלימודים בבית-הספר היסודי הצטרף לתנועת הנוער של "בני עקיבא", ועד מהרה היה אחד הבולטים בקרב הפעילים. הוא עצמו החליט להמשיך את לימודיו התיכוניים בישיבה מחוץ לבית, ובחר בישיבת כפר מימון, שכן מצא בה שילוב מופלא של נוף הנגב, חיי כפר, תורה והשכלה. תקופת הלימודים הרחק מבית ההורים הפכה את הילד הרגיש לנער עצמאי ומבוגר. אותו זמן לא נטה ביותר ללימודים, אך לא החמיץ טיול בנופי הנגב המרהיבים, ורשם את חוויותיו והרגשותיו בחרוזים. אחד משיריו הרבים, "לילה בנגב", מתאר את אווירת המדבר המסתורי עם ליל: "רוגע הנגב עוטה שחורים, / גועים עגלים, פת ערבית עת לתת, / זועק גם התן, בוכה תמרוים, / יצא שומר מביתו כי הגיעה העת". מכתביו ושיריו של בני באותה תקופה משקפים נאמנה את הלכי רוחו: התלבטויות בעניין כללי התנהגות ואמות-מידה מוסריות בישיבה, הרהורים על מצבו של האדם והיהודי, געגועים לנערה אהובה, חלומותיו של נער מתבגר. בני חרז שירים גם בהשפעת משניותיהם של אביי ורבא, וכאוהב ירושלים מסור הוא קושר לה כתרי תשבחות: "יפה היא ירושלים, אך ככל דבר יפה מחירה יקר ואינה נקנית בקלות. על זאת אומרת האגדה: עשרה חלקים של יסורים בעולם – תשעה בירושלים ואחד בכל העולם". בני ידע להעריך מה נתנה לו הישיבה: "הישיבה עשתה אותי לאדם, שכן אחרת הייתי כמו חברי בעיר, יושבי קרנות ומפצחי גרעינים…" בני גויס לצה"ל בשלהי יולי 1970, והצטרף לגרעין נח"ל "יחדיו". לאחר הטירונות הלך עם חבריו לגרעין להיאחזות אל-על ברמת הגולן, שם כיהן בתפקיד מרכז הגרעין. הוא עבד בדיר, נשא בעול חיי היום-יום בנקודת ספר, ולאחר שנה השלים קורס צניחה והורשה לענוד כנפי צנחן. בני השתלם בקורס מ"כים, סיים אותו בציון גבוה (95) ונשלח לקורס קצינים. גם קורס זה סיים בהצטיינות, והוענקה לו דרגת סגן-משנה. ביולי 1973 החליט להאריך את שירותו הצבאי בשנה. בני היה חיל מסור. היה ידוע כמפקד קשוח וקפדן, שתבע ביצוע מדויק של המטלות. אך יחד עם זאת, ידע את הדרך אל לב פקודיו וחבריו לנשק והם אהבו אותו והוקירוהו. בני עבר את טבילת האש הראשונה שלו עוד לפני מלחמת יום-הכיפורים, שכן נמנה עם הכוח שפשט על בסיסי המחבלים בחופי לבנון. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים עשה בני במשק הדתי רמת-מגשימים, ברמת הגולן. הוא נשלח בראש חוליה לצומת רפיד, כדי לסייע בבלימת ההתקפה הסורית. ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973), נהרג בנימין בנצחו על המערכה האכזרית והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל. הוא השאיר אחריו אב, אח ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סגן והוענק לו "עיטור העוז" על פועלו במלחמה, וזה נוסח תעודת העיטור: "ביום 7 באוקטובר 1973 נותר מוצב "תל-סאקי", ברמת-הגולן, מכותר על-ידי כוחות סוריים גדולים. בשלב זה כבר היו נפגעים רבים ללוחמים במוצב, ומפקדם ביקש עזרה בדחיפות. סגן בנימין חנני ז"ל שמע במכשיר-הקשר את הבקשות לעזרה; הוא הציע ל-מג"ד לשלוח את מחלקתו לחבירה עם המוצב המותקף, למרות שידע ברורות שהכוחות הסוריים, החוסמים את הדרך הם גדולים במיוחד. הכוח בפיקודו של סגן בנימין חנני ז"ל, יצא למשימתו. הוא נתקל בכוח סורי, ובקרב עז הושמדה כמעט כל מחלקתו, וגם הוא ביניהם. במעשהו זה גילה אחוות-לוחמים, אומץ-לב ודבקות במטרה". במכתב תנחומים לאב השכול כתב מפקד הגדוד: "הכרנו את בני גם טרם קרב, כאדם, כמפקד, כחבר. משלנו היה ויקר לכולנו". בחוברת תשרי תשל"ה של "מבע", ביטאון עובדי הסוכנות היהודית, כלולים דברים לזכרו של בנימין; חבריו וידידיו של בני לקטו את שיריו ואת רשימותיו וקבצו אותם בחוברת רבת היקף, שנקרא שמה "העוף הפורח שנשרף".
