בן הזקונים של יפה, ילידת הארץ, ועמוס, יליד לוב שעלה ארצה בשנת 1951. נולד ביום י"ט בתמוז תשל"ח (23.7.1978) בבת ים. מושיקו, אחיהם הצעיר של חיים – הבכור וסמדר – האמצעית, נקרא על-שם סבו משה. הוא מיהר להגיע לאוויר העולם והגיח כבר בחודש השביעי להיריון במשקל 1.780 קילוגרם, אך אף על פי שנולד פג, היה תינוק מושלם: בריא, חייכן, רגוע ומתוק. מושיקו גדל והתחנך בשכונת רמת יוסף בבת ים. הוא היה מחובר בכל נימי נפשו לסביבת מגוריו והרבה לבלות בחוף הים עם חבריו. מאז ומעולם הסב נחת להוריו, העריץ את אחיו ואחותו ושאף ללכת בדרכם. תמיד נהג לומר שהמזל האיר לו פנים כי נולד למשפחה תומכת, אוהבת ומפנקת, וכמה שפר גורלו שזכה לקבל כל מה שאדם צריך כדי להיות מאושר. מושיקו החל את מסלול לימודיו בבית-הספר היסודי "התחיה", התגלה כתלמיד טוב, והיה ילד עליז ושמח שכולם אוהבים. באספות-הורים היו המורים מרעיפים עליו שבחים, והוריו היו יוצאים משם גאים ומרוצים. את המחשב ואת האפשרויות הרבות הגלומות בו גילה מושיקו בעודו ילד צעיר. שעות רבות היה יושב מול המסך, שקוע ומרוכז כל כולו בעולם הווירטואלי, שואב סיפוק והנאה ממשחקי המחשב ואגב כך משביח את רמת הידע שלו באנגלית. לימים, תהא שפה זו שגורה בפיו והוא ירבה להשתמש בה. מושיקו המשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון "אורט רמת יוסף" שבבת ים ואך טבעי היה כי יבחר ללמוד במגמת מחשבים. הוא הצליח מאוד במקצוע זה והגיע להישגים נאים בבחינות הבגרות. למושיקו היו תחביבים רבים ומגוונים. הוא התברך בידיים טובות, גילה כושר העתקה של ציורים והעסיק עצמו בכך לעתים קרובות. הייתה לו היכולת לרכז סביבו אנשים, לבדר ולהצחיק; מומחיות מיוחדת גילה במשחקי קוסמות שבהם הצליח להלהיב הן את חבריו והן את המבוגרים במשפחה. אמו יעצה לו ללמוד את התחום בצורה מקצועית, אולם הוא העדיף להשאיר את ענייני הקוסמות בגדר תחביב ושעשוע בלבד. אך היו במושיקו גם צדדים נוספים, רציניים ושקולים יותר, והצורך לתת מעצמו לזולת היה חלק מהותי באישיותו. מושיקו שאף לעזור לחלשים, לחזק ולקדם אותם, והקדיש לשם כך משאבים רבים. בעת שהיה תלמיד בתיכון נרתם לסייע לילדים מתקשים בלימודים שנזקקו לעזרה, ואף תמך בהם מבחינה חברתית. בשנים הבאות הכיר חברים חדשים וגייס את כל כושר הביטוי והשכנוע שלו כדי לדרבן אותם לעסוק בדברים חיוביים. חברים אלה מעידים כי מושיקו שימש להם "אב" רוחני, והיה מודל להערצה ולחיקוי. לאחד מהם, המבוגר ממנו בשנתיים, הבטיח מושיקו כי אם ישלים את הלימודים – יעזור לו ויגבה אותו עד לקבלת התעודה. מושיקו לא זכה לקצור את פירות ההצלחה של החבר, אך זה אינו שוכח וממשיך בדרך שהתווה עבורו חברו הצעיר והנמרץ. כשהגיע צו הגיוס, היה מושיקו בעיצומו של תהליך קבלת החלטות לגבי דרכו הצבאית. לאט-אבל-בבטחה חדרה בו ההכרה כי ביכולתו להרים תרומה משמעותית לצבא ולמדינה וכי את שירותו הוא רוצה לעשות ביחידה קרבית. משהתבהרו הדברים במוחו, כבר ידע מושיקו בוודאות כי הוא רוצה להיות חייל לוחם ב"גולני". שאיפתו התגשמה, ועם גיוסו לצה"ל בחודש יוני 1997 הוצב בחטיבת "גולני". הוא סיים את הטירונות המפרכת וזכה לחבוש את הכומתה החומה המיוחלת. במהלך האימונים הקשים נפגעה שמיעתו של מושיקו, והוא נאלץ לצאת לזמן מה מהמסלול. הוא נשלח לקורס קשר, ובסיומו חזר לשרת כלוחם עם חבריו לנשק בגדוד "ניצני הגולן" בבא"ח 1 – בסיס האימונים החטיבתי של "גולני". מפקדיו מעידים כי היה חייל מקצועי מאוד, ממושמע וחרוץ, אהוד על חבריו ביחידה ומסור לתפקידו. מושיקו לא הספיק לסיים את הדרך שהתחיל בה ולא זכה להגשים את חלומותיו. ביום ו' באלול תשנ"ח (28.8.1998) נפל סמל משה חלפון בעת מילוי תפקידו הצבאי. יומיים קודם לכן, בתאריך 26.8.1998, יצא עם חברו הטוב סמל גולן עמאר ברכב משא צבאי למשימת החלפת ציוד קשר. במהלך נסיעתם בכביש 65, בין עפולה לצומת גולני, סמוך ליישוב דברת שליד כפר תבור, אירעה תאונה קטלנית. נהג הרכב נרדם, סטה מנתיבו, ירד לתעלה ופגע בעץ שבימין הדרך. גולן נהרג במקום; מושיקו נפצע אנושות והובהל לבית-החולים "רמב"ם" בחיפה. יומיים נאבקו הרופאים על חייו, אך גופו לא עמד בפציעה הקשה והוא נפטר. בן עשרים היה בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בחולון. הותיר הורים, אח ואחות. על קברו חרטו ההורים שורה מתוך שירה של רחל שפירא "מה אברך": "זה הילד, העלם הרך, הנער הזה עכשיו הוא מלאך". הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף שאול מופז, כתב למשפחה: "משה תואר על ידי מפקדיו כחייל למופת, שמילא את משימותיו על הצד הטוב ביותר תוך הפגנת מוטיבציה גבוהה. משה בלט בחוש הומור מיוחד, האמין בצדקת הדרך, והיה אהוד ומקובל על מפקדיו וחבריו כאחד. זכרו יהיה נצור בלבנו תמיד". כתב סגן-אלוף יובל, מפקד היחידה: "… יומיים שלמים שכב משה על ערש דווי ואנחנו אתכם, מיטלטלים מיגון לתקווה, מחכים לנס שיעלה חיוך דל על השפתיים, אך לשווא. נחוש היה משה במותו, כפי שהיה נחוש בחייו, וכך גם ביום שישי, רגע לפני שירדה השבת על בית ישראל, עזב אותנו משה. משה, הבן היקר, איש העקרונות שפרץ דרכים והשיג את מבוקשו – איננו. משה, עלם החמודות, החבר הטוב, שהשאיר בלכתו הרבה לבבות דואבים ושאלה אחת קשה, שאין לה מענה – למה? למה דווקא הוא? למה עכשיו? למה בדרך אכזרית שכזאת? ואין תשובה ואין מנוחה. עמוס, יפה, חיים וסמדר היקרים – איבדתם בן ואח, איבדנו כולנו את הטוב והיפה, את השמחה, את הצחוק ואת זיק הנעורים. אך לא איבדנו את הגאווה ואל לנו לאבד את התקווה. לא איבדנו את הכוח להמשיך קדימה, מתוקף צוואתו של משה שלא נכתבה, אך מצווה, ללא מילים, להמשיך ולחיות ויחד עם זאת לא לשכוח". כתבה אמו של מושיקו: "אנו ההורים, האחים וכל המשפחה, איבדנו בן ואח, ואת הטוב, היפה, השמחה והצחוק. אנו רוצים לזכור את משה כמו שהוא היה רוצה שנזכור אותו: בחור יפה, נאה, דואג למשפחה, מעריץ את הוריו ואחיו וחבר טוב. חברים טוענים, שקיבלו מסר ממנו באמצעות מדיום, שהוא נמצא במקום טוב ושהוא יודע שאבא חולה, אבל שהכול בסדר במשפחה. אנו רוצים להאמין שאכן מושיקו שלנו נמצא במקום טוב ורוצים להמשיך ולחלום עליו, גם בהקיץ". שיר שנכתב לזכרו של מושיקו: "ראיתיך היקר במשפחה / משה, חייל עם כומתה / נפרדת מהוריך ומביתך / שמח, עליז ורענן / הצטרפת בדרכך לגולן חברך הנאמן / ויצאתם למילוי תפקידיכם בצה"ל / מגן המדינה והעם. / אך יצאתם למסלולכם – והנה בא האסון. / שניכם מוטלים ללא רוח חיים / איזה אסון נורא ואיום. / האדמה שהגנתם עליה רוותה ביקר שבדמכם. / ועליך משה, וגולן חברך וידידך הנאמן / מסרתם את נשמותיכם לבורא עולם / ועליכם יאמר 'הנאהבים והנעימים / אשר בחייהם ובמותם לא נפרדו'. / אנו, החיים עלי אדמות, המומים ולא מאמינים / כי אינך אתנו לעולמים. / גלי הדמעה נוטפים וזורמים / וענני השכול בשמים התכולים / לחיקם מקבלים ומאמצים / את נשמתך הטהורה והזכה, עם נשמת גולן חברך / ובקשה לאלוהי מרום, אל מלא רחמים / המצא מנוחה נכונה במעלות קדושים וטהורים / את נשמתך משה בן עמוס ויפה, ההורים השכולים / תהי נשמתך בחיים לעד צרורה / וזכרך יישמר וייזכר לברכה ולהנצחה".
