חיים, אליסף

בנם הבכור של ברכה ומרדכי. נולד ביום ט"ו באייר תשמ"ז (14.5.1987), במעלה אדומים. אח לנדב, חגי ואביה. אליסף תמיד אהב ללמוד ולגלות דברים חדשים, ומצעירותו היה ילד שקט ולא בלט בחברה. הפאזלים שהרכיב בילדותו, מגיל עשר, תלויים היום כתמונות בבית. הפאזל הגדול ביותר שהרכיב היה בן אלפיים חלקים קטנים שהושלמו לתמונת נוף גדולה. סבלנותו, שאִפשרה לו להרכיב את הפאזלים, ניכרה גם בכישוריו החברתיים. הוא אהב כל אחד, ונדיר מאוד שכעס. אביו אמר בימי השבעה: "בני לא כעס עליי ולו פעם אחת במשך כל ימי חייו!" אליסף למד בבית הספר היסודי "שְׂדֵי חמד" במעלה אדומים והמשיך בישיבה התיכונית מעלה אדומים, שם סיים את לימודיו, למרות שבהגיעו לכיתה י"ב עברה המשפחה לירושלים. אליסף השקיע בלימודיו, לא ויתר לעצמו והצליח. לא פעם התקשר למורה למתמטיקה בשעות הערב, כדי לשאול על תרגילים שהתקשה בהם. בכיתה ח' התנדב אליסף לחנוך תלמיד צעיר ממנו, שהתמודד עם קושי לימודי וחברתי, וכשלמד בכיתות י"א-י"ב התנדב באיל"ן שבשכונת גילה בירושלים, במסגרת פרויקט התנדבות כיתתית. אליסף אהב לרכוב על אופניים, לטייל, ובטיולים נהג לצלם סלעים ופרחים ושאר עצמים שזיהה בהם ייחודיות. הוא התפעל והתרגש ממראות הטבע, מכל גילוי של חיים. "כמה אהבת את יצירת הבריאה," כתבה אמו, "… היית חוזר כל פעם … עם כל מיני צמחים ואבנים. תמיד היית מביא משהו למזכרת". אחיו חגי ספד לו: "התלהבת מכל אבן מיוחדת ומכל חתיכת עץ שבעינינו נראתה חסרת משמעות … תמיד התחברת לדברים הפשוטים ולאנשים הפשוטים…" לאחר סיום לימודיו דחה את שירותו הצבאי כדי ללמוד בישיבה הגבוהה "אור עציון", בראשות הרב חיים דרוקמן, ובתחילה התקשה להסתגל לריחוק מהמשפחה. כשאליסף חזר לחופשות מהישיבה ואחר כך מהצבא שרתה על הבית אווירה טובה מהרגע שבו היה נכנס עם חיוך גדול על פניו, ומחבק את הוריו בחום. חיוכו זרח מתוך שמחה. "כל הזמן," ספד לו אחיו אביה, " תווי הפנים שלך הראו חיוך של טוב". ביומן שבו כתב אליסף יום-יום, ובעזרתו מיקד לעצמו במה הוא צריך להשתפר ולהתקדם, הוא ציין: "שמחה אמיתית פנימית היא שמחה של ידיעה שאני נמצא בתהליך של התקדמות מתמדת, כולל הנפילות. זה תהליך של עלייה והתקדמות". הר"מ דני אלינר (רב מלמד) שלימד את אליסף, אמר עליו בשבעה: "אליסף הוא בן אדם שעבד, עבד קשה על מנת להשיג דברים בחייו, הדברים לא באו לו בקלות! … לאליסף הייתה אפשרות להתחבר לכל סוגי האנשים עד כדי חברות נפש". והר"מ שמעון לפיד הוסיף: "כל מי שהיה ליד אליסף התעצם והתגדל ממנו. אליסף היה תמיד מחובר לאחר: היחס החם שלו והרצון האמיתי לעזור. תמיד חיפש איך לתמוך בחבריו בקשיים בישיבה ובכלל". בספר לזכרו נכתב: "יותר מכל דבר אחר אהב אליסף אנשים, ואת כולם, אהבה חזקה שאינה תלויה בדבר". במחברתו-יומנו כתב אליסף כי הוא מוסיף נדבך ומתחיל לעסוק בנושא "לדון כל אדם לכף זכות". כחלק מעבודה פנימית, מאומצת ומעמיקה על תיקון מידות תמידי, פירט לעצמו מה מטרותיו, ובין היתר כתב: "איך שאני מסתכל על חבריי – מסתכלים עליי בשמים, ככה נראה לי…" חבריו מהישיבה וחבריו מהצבא סיפרו על חיוכו, על אורך רוחו, על מאור פניו, על כך שתמיד היה פנוי לשיחה כדי לייעץ או לעודד, "כאילו זה שום דבר מיוחד, כאילו כולם עושים את זה כל הזמן," אמר עמוס מימון, חבר מהישיבה. הוא ידע לתת הרגשה טובה לכל מי שדיבר איתו, להקשיב, לתת שלא על מנת לקבל. אליסף התמקד בטוב שבכל מי שמולו, הוא חש שיש הרבה מאוד ללמוד מכל אחד. הוא גילה אכפתיות ורגישות אפילו כלפי אנשים שלא הכיר כלל. עובדיה מחלב, חבר בוגר, העיד: "אני זוכר שבאת אליי … ואמרת לי: 'אני מרגיש שצריך לפעול לקרב ולהשפיע על עם ישראל, להאיר את אור ה' בעולם'". לאחר שנתיים של לימוד תורה, התגייס ב- י"ח אדר ב' תשס"ט (25.03.2008) לגדוד "צבר" של "גבעתי", במסגרת גיוס יחידות מעורבות – תלמידי ישיבות הסדר וחיילים חילונים. כשנודע לו שהוא מתגייס ל"גבעתי" קפץ מאוֹשר. לקראת גיוסו חשש אביו מרדכי שאליסף יתקשה להתמודד עם החברה המחוספסת האופיינית ליחידה קרבית, משום שבנו היה שקט ומופנם, אך חששותיו התבדו: "במהלך שירותו הופתעתי מעוצמתו ומהחוזק הפנימי שהיה בו, ואני לא ידעתי זאת," סיפר האב. כשם שהקדיש עצמו לעבודת ה' ביסודיות ודרש מעצמו שלמות ללא פשרות, כך גם הקפיד במשימותיו הצבאיות. לאחר הכשרה של שבעה חודשים החל אליסף להפעיל "מאג", מקלע כבד יחסית עם תחמושת כבדה, אך הוא שמח בתפקידו ומעולם לא רטן ולא התלונן. למרות של"מאג" יש תקלות רבות, אליסף לא התרגש ונהג לטפל בכל מעצור בסבלנות ובדיוק רב. מחלקתו עברה לשמירות בגזרת שכם, ועם תחילת מבצע "עופרת יצוקה" השתתפה בלחימה בעזה. אילן קוסטה, חברו מילדות, סיפר שבעיצומו של המבצע נודע לו שחברו נמצא עם פלוגתו בסמוך: "דויד ואני רצנו כמו משוגעים מבניין לבניין עד שזכינו ומצאנו. מצאנו את חיוכו של אליסף, אותו חיוך שזכיתי לראות כל יום במשך שנים, כאשר ישבנו זה ליד זה בכיתה. החיוך הזה נתן לי כל כך הרבה כוחות להמשיך ולהיות אופטימי בהמשך המבצע. החיוך הזה כל כך מילא לי את המצברים!" חבריו של אליסף ליחידה סיפרו על אליסף: ישי פופובסקי: "ב'שבוע מלחמה' … שוב היית עם ה'מאג' שלך … למרות זאת הצעת כל הזמן את עזרתך לסחוב את התיקים הכבדים ולהוריד את הנטל משאר החבר'ה. היית מתנדב לכל דבר … למרות שכבר היו לך תכנונים אחרים". גיל בשן: "באימון הגדודי היה 'לילה לבן' … כולם היו עייפים, ובטח אתה, שסחבת את ה'מאג' לילה שלם. כשראית את פיליפ מה'מבצעית' מתקשה לרוץ, מיד התחלת לרוץ איתו ודחפת אותו למרחק רב…" פיליפ איגושין: "אתה בין היחידים שעזר לאחרים גם כשלך היה קשה. לא כל אחד מסוגל לזה … היינו חברים טובים בכיתה. ארבעה בני"שים (בני ישיבות), מכיניסט (ממכינה דתית) אחד ושלושה חילונים … כמו בית שני. חברים שדואגים". עידן בן-שמעון סיפר על אחד האימונים, שבו כמאגיסט כמעט נגמרו לו הכדורים בדרך, והוא שיתף את אליסף. רק אחרי שהגיעו למקום התרגיל והתמקמו, רץ אליו אליסף עם תוף ביד (מחסנית, "אצל המאגיסטים כל כדור שווה זהב…") באומרו: "הנה יש לך עוד תוף, שכחת אותו בהתחלה". עידן הסביר: "אליסף בכוונה לא הביא לי את התוף כשסיפרתי לו לפני כן, כדי שאני לא אצטרך לסחוב … הרצון שלו לתת היה בלתי רגיל". ישי סיפר על השבת במחסום עוורתא: "איזו קבלת שבת עשינו ביחד בסגנון קרליבך, שרנו ורקדנו עד בלי די, מתוך שמחה אמיתית. איזה חיוך היה על פניך באותה תפילה זכה וטהורה … איזו התעלות"; ואלי קורונל, חבר ילדות, כתב על הריקודים בישיבה: "… ראיתי אותך שמח ממש, נסחף אל האווירה, ולמרות שאני בדרך כלל לא מצליח להתחבר לכל זה, הדבקת אותי והצטרפתי אליך". דורון פטליס, מפקדו, אמר כי בזמן שדרש מחייליו לנקות את המטבח, אליסף כבר עשה זאת: "… עברתי דרך המטבח וראיתי שאליסף כבר נמצא שם, שוטף את הרצפה ואת השולחנות. אליסף נהג לעשות הכול עוד לפני שהיו מבקשים ממנו". לקראת סוף שירותו הצבאי בגדוד "צבר" בחטיבת "גבעתי" קיבל אליסף תעודת חייל מצטיין במחלקת הבני"שים, הן מהמג"ד והן מחבריו למחלקה. מפקדו נימק זאת בכך, שאליסף עשה כל מה שצריך בשקט ובשמחה בלי להתלונן, ועל השקעה ומסירות שכזו הוא ראוי להערכה. אליסף לא סיפר על הצטיינותו למשפחתו, אולם המג"ד שהכיר את אופיו התקשר להוריו כדי להודיע להם. אף על פי שגם בצבא עשה את עבודתו בשקט, אליסף בכל זאת נפתח והכיר אנשים מסוגים שונים. כעבור שנה וארבעה חודשים של שירות קרבי במסגרת ההסדר, השתחרר וחזר לישיבה לשל"ת (שירות ללא תשלום) בני ישיבות. נדב, אחיו: "… הקשיים הפיזיים והמנטאליים והמפגש עם כל גוני החברה, החילונית והדתית, לא הנמיכו אותו אלא להפך, עזרו לו להתקדם בצורה משמעותית, ולכן הוא חזר מהשירות הצבאי שמח יותר, פתוח יותר, עדין ואוהב יותר". נראה שהחזרה לישיבה הייתה לו טבעית, כי אליסף אהב ללמוד תורה: "תורה מביאה את האדם לידי חסד," כתב במחברתו. הוא חי את הסוגיה בלימוד הגמרא. אפילו כשהגיע הביתה לחופשות ביקש תמיד מאביו ומאחיו שילמדו איתו גמרא בחברותא. בבית המדרש בישיבה שקד על לימודו בהתמדה, בעקשנות, בהעמקה. בני זוגו ללימוד בחברותא למדו ממנו רבות. "צריך אחריות בלימוד," כתב ביומנו. אליסף גם התפלל בדבקות ובכוונה. עובדיה מחלב: "… איזה עוצמות אדירות. הרגשתי ממש שאתה עומד לפני כיסא הכבוד, ושוטח לפניו את כל צורכי עם ישראל". בתפילות יום הכיפורים בישיבה היה עומד כל היום ולא יושב. בראש השנה תש"ע נסע לביתו, ובמוצאי החג שב לישיבת "אור עציון". הוא ירד מהאוטובוס והחל לחצות את הכביש ליד מרכז שפירא. מכונית שחלפה במקום פגעה בו בזמן עקיפה והרגה אותו במקום. סמל אליסף חיים נפל ביום ג' בתשרי תש"ע (21.9.2009), והוא בן עשרים ושתיים בנפלו. נטמן בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ירושלים. הותיר אחריו הורים ושלושה אחים. הרב חיים דרוקמן הספיד את אליסף על קברו: "… אליסף היה ללא ספק בין תמימי הדרך כשאצלו היה הכול בשלמות. האמונה הייתה בשלמות, התורה בשלמות, המצוות בשלמות, יחסי אנוש בשלמות, מה לא?! הכול היה בשלמות! איפה מוצאים שלמות כזאת?! … כל דבר שלמד בירר עד הסוף כדי להבין … אליסף היה כל כולו נשמה, כל כולו טוב, כל כולו טוהר. הגמרא אומרת: 'העומד על המת בשעת יציאת נשמה, חייב לקרוע קריעה, כמו על ספר תורה שנשרף' … אליסף היה ספר תורה חי! הוא למד תורה, וקיים תורה וחי תורה, ממש ספר תורה! עליו אנחנו קורעים קריעה גדולה בלב … נשמתו של אליסף בוודאי צרורה בצרור החיים העליונים, האמיתיים, יחד עם כל צדיקי ישראל שבכל הדורות". בשיעור לאחר האסון אמר הרב דרוקמן: "מה שאליסף הספיק בעשרים ושתיים שנות חייו, אחרים לא מספיקים במאה שנה … אנחנו צריכים להמשיך ללכת לאורו, בכל המובנים". פעם שאל אותו דודו אם הוא לומד להיות רב או דיין. אליסף ענה בשלילה, ואמר שהוא לומד בישיבה איך להיות בן אדם. צדיקותו, נדיבותו, העזרה שהושיט, השמחה הפנימית שלו, חוזרים כחוט השני בדברי כל מכריו, וכן כוח הרצון הענק ותעצומות הנפש שלו. את מעשיו הגדולים עשה בצנעה ובענווה, מעולם לא העיר לאיש, לא סתר דברי אדם בפניו או הרים את קולו. ניתן היה לראות את גדלותו של אליסף בכל אורחותיו. לאחר מותו התברר להוריו שהפריש עשרה אחוז ממשכורתו הצבאית למטרות צדקה. המשפחה ערכה ספר זיכרון לאליסף, ושמו "אחת שאלתי". בפתחו כתבה משפחתו: "החיסרון שנותר כאן, בעולמנו, עצום … חסרים לנו העדינות והקדושה העצומה שתמיד הקרנת עלינו … ישנם רבים המשתדלים להיות מאנשי עלייה, אך אין רבים שמצליחים להתרומם לכך שכל הווייתם תשדר טוב, אושר, יושר ואמת כמו שאתה שידרת … גופך אמנם לא איתנו בעולמנו, אך נשמתך ואישיותך מורגשת בכל פינה בחיינו … ספר זה … עמלנו עליו על מנת לעשות עוד מעשה טוב שיהיה לעילוי נשמתך הטהורה כל כך, להמשיך את הטוב שפעלת בעולמנו. ספר שכולם יקראו בו, אך לא רק ייזכרו בך, אלא ייזכרו בעיקר באישיותך המדהימה מלאת המידות הנפלאות … יקראו וינסו ללמוד ולקחת מידה אחת לעבוד עליה, לעצמם. ייקחו סיפור או דוגמה מיומנך על עמל במידות, בלימוד תורה, בתפילה, בשמחה, באהבת הבריות ובעבודת ה' שלך, וזה ייחרט בלבבות רבים שימשיכו את פועלך בעולם הזה. אישיותך תמשיך לעשות חיל בעולמנו".