זיבל, צבי (צ’יבי)

בן שרה ואברהם, נולד ביום י"ב בכסלו תרפ"ו (29.11.1925) בתל- אביב ובה עברה עליו ילדותו. את ראשית חינוכו קיבל ב"חאן" העירוני הגדול שברחוב בוגרשוב ואחרי-כן בבית-הספר "תל- נורדוי" ובכפר-הנוער בן שמן. בהיותו בן תשע נסע עם הוריו לביקור בחוץ-לארץ וחזר מלא רשמים. עם שובו למד בבית-החינוך לילדי העובדים והצטרף לתנועת "המחנות העולים", בה התחנך לאהבת הארץ, המלאכה והטבע. בסיימו את בית-החינוך שאף לעסוק בחקלאות ונתקבל לבית-הספר בגבעת השלושה. באותו זמן נתעוררה בו נטייה מוסיקלית והוא החל לפרוט על פסנתר ולנגן בחליל ובגיטרה. כבן 18 הצטרף לפלמ"ח ועבר עימו את כל לבטי המחתרת ותקופת המאבק: השתתף בהתקפה על מחנה המשטרה הבריטית בשרונה ובפעולות לקראת בואה של אוניית המעפילים "וינגייט", וישב במעצר בירושלים ובמחנות לטרון ורפיח. במשך הזמן סיים קורס מ"כים והגיע לדרגת מפקד-מחלקה בפועל. יום אחד בא הביתה וסיפר כי נבחר לאימוני טיס. "רק ל50- שעות טיסה נבחרתי" – סיפר לאמו המודאגת. אחרי 50 השעות באו 100. פרצה מלחמת-העצמאות וצבי, שהיה מראשוני יחידת הטיס של הפלמ"ח, יצא עם מטוסו לקרב. מטוסים של ממש עדיין לא היו בישראל, ובמטוס הקטן והפרימיטיבי, שכונה "פרימוס" על-שם הרעש שהיה משמיע, היה ממריא בקו תל-אביב-גוש עציון ומצניח לשם תחמושת, תרופות, מוסר הוראות, מעודד וחוזר. היו אלה ימי אושר וזוהר לצבי, שכונה בפי חבריו- אוהביו צ'יבי. הוא יצא אל טיסות המבצעים ללא היסוס ופקפוק ומילא כל משימה שהוטלה עליו: הטיל ציוד בהרטוב ובכפר אוריה, סיפק מים ליחיעם, פעל במטה "נחשון" בשעת פריצת הדרך לירושלים, ושימש עם מטוסו "עיניים" לכל שיירה שהבקיעה לה דרך אל הבירה. הוא שגילה ראשון את מקום בסיסי התותחים של האויב שהפגיזו את ירושלים. בית ג'וברין, פלוג'ה, טול-כרם, קלקיליה, רמאללה, שועפט, סאסא, פיק, קוניטרה, בית אשל – אלה הם פרקים במסכת הגבורה של הטייס העברי הצעיר, ביומן המבצעים של צ'יבי. צבי ראה בנפול גוש עציון ויכול היה להגיש במטוסו עזרה מועטה בלבד. בקומץ פצצות פרימיטיביות ובכמה מחסניות ברן עשו הוא וחבריו מאמץ נואש להושיט עזרה למגיני הגוש ולהדוף את השריוניות שבשערו. ביום האחרון להתגוננות טס מעל לגוש ומטוסו נפגע. צבי המשיך בפעולה גם לאחר שנפצע ועורפו שתת דם. כשסיים להטיל את הפצצות והקשר עם המגינים נותק, חזר לבסיסו ובמטוסו – 14 פגיעות מכדורי האויב. לאחר שמילא זמן-מה תפקיד מפקד שדה תעופה אי-שם בארץ, נשלח להשתלמות בצ'כוסלובקיה וחזר אחרי חודשי-לימוד אחדים ישר אל שדה הקרב בנגב. שבוע לאחר שובו, ביום כ"ו בכסלו תש"ט (28.12.1948), בעת מבצע "חורב" ערך טיסת-סיור מעל לעוג'ה אל-חפיר ונחת כדי להגיש עזרה לטייס שהיה איתו בפעולה. עם המריאו הותקף על-ידי ארבעה מטוסי-קרב מצריים מדגם "ספיטפייר" ולא הספיק להגביה טוס כדי לתמרן בקרב. צרור שפגע במטוס שם קץ לחייו ולחיי הסייר שהיה איתו. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק. אחרי נופלו הוענקה לו דרגת פקד-טיס (סגן). "אות-הגבורה" שהוענק לו לאחר מותו ניתן על מעשה-גבורה בטיסה לבן שמן. צבי יצא מ"שדה דוב" להוביל אספקה ותחמושת לבן שמן הנצורה. אותה שעה ריתקה אש האויב את מגיני המקום לעמדות. הוא נחת במסלול הצר ללא כל עזרה והעביר את האספקה והתחמושת למקום-מבטחים. כל זאת עשה בהיותו חשוף לאש האויב, שהתגברה ומנעה ממנו כל אפשרות לשוב אל המטוס. לפי הצעתו העמיסו אנשי המקום שקי חול על טרקטור והוא הסיעו והעמידו לפני המטוס, כמחסום לאש האויב. צבי הצליח להפעיל את המנוע אשר כבר היה נקוב בכמה כדורים, קפץ לתוך המטוס וחזר בשלום לבסיסו. כל המאמצים העל-אנושיים האלה עשה כדי להציל את המטוס, ביודעו מה מעטים היו המטוסים ומה רב היה ערכם במלחמת-העצמאות.