בנם הבכור של יהודית ואיתי. יותם נולד ביום כ"ו בניסן תש"ן (21.4.1990). אח בכור לשלוש אחיות – נועם, גילי ורוני. יותם נולד בקריית אונו. בטרם מלאה לו שנה עברה המשפחה לפרדס חנה ומשם לבנימינה, היישוב בו הוא גדל. "יותם החל ללכת בגיל עשרה חודשים", סיפרו הוריו, "טיפס וירד מהמיטה ובא לחדר ההורים כדי לא לישון לבד. מאז הלך על רגליו בשדות רבים, משדות בנימינה וגבעת עדה, דרך שדות אירופה והמזרח הרחוק ועד למרחבי הים. יותם היה שחום תמיד משמש, בעל שיער שחור מקורזל, עם חיוך רחב וגוף חזק". יותם למד בבנימינה, בבית הספר היסודי "אשכולות" ובתיכון "אורט השומרון". הוא אהב בעיקר ביולוגיה, היסטוריה וספורט – פחות התחבר למדעים המדויקים – וחלם ללמוד רפואה או ביוטכנולוגיה. יותם התברך בזיכרון מדהים, יכולת ראיית תמונה גדולה וכושר שיפוט מעולה – איש עקרונות. מגיל צעיר הוא גיבש את תפיסתו האתאיסטית, הירבה לחקור שאלות מוסריות ועקרוניות של חיים ומוות, אהב להחליף ספרים עם סבו צבי ולדון איתו בסוגיות ערכיות הנוגעות לפוליטיקה, חברה ומוסר. המשפחה עמדה תמיד במרכז חייו של יותם. הוא היה דומיננטי בבית ולא פעם המחליט בנושאים שונים, וכמי שאהב מאוד טיולי טבע הוא זה שארגן למשפחה בכל הזדמנות טיול בארץ או בחו"ל, או סתם שהייה בחוף הים – אחד המקומות האהובים עליו ביותר. למעשה, בזכות אהבתם שלו ושל אימו יהודית לטיולים משפחתיים זכתה המשפחה לטיול ארוך אחרון בהרי אוסטריה שבוע בלבד לפני שנהרג. יותם היה קשור מאוד לאחיותיו. "כחלק מתסכולו על כך שלא זכה לאח קטן להתגושש עימו פיזית", סיפרו ההורים, "הפליא להציק לאחיותיו רק כדי לחבקן מאוחר יותר בחיבוק מפרק צלעות ולבקש סליחה. זה היה מצחיק עד דמעות לראות אותו מניע את גופו הרחב לצד שלוש אחיות חינניות בריקוד שבת". על אף שלא היה גבוה במיוחד הצטיין יותם דווקא בכדורסל. מעבר ליכולת הקליעה הטובה שלו הוא התמחה בתפקיד הקשה ביותר על המגרש, שדורש הקרבה גדולה כשבצידה תהילה מועטה – שמירה על שחקני מפתח בקבוצות היריבות. בתקופתו הגיעה קבוצתו בבנימינה ונבחרת אורט השומרון להישגים משמעותיים, בהם זכייה בליגה האזורית והשתתפות באליפות הארצית לבתי הספר. מגיל צעיר יותם היה איש של חברים, שבפיהם זכה לכינוי – יותקה. הוא צבר חברים מכל תחנה – מהגן בבנימינה, מבית הספר, מקבוצת הכדורסל והנבחרת, מקורס החובלים והחברים עליהם פיקד בספינה ובבית ספר לחובלים. כולם עיצבו אותו והם תבנית מהותו. אבישי, חבר ילדות של יותם, סיפר: "תמיד דאגת לנו, עד כדי כך שבטיסה ליוון קראנו לך 'אבא', ובפסטיבל פאנג'ויה שחגגנו באילת השנה זכית פה אחד בתואר 'ווינגמן השנה'. היית מפוצץ באופי, עד כדי כך שבאופן תקדימי ירדן אשכרה התחפש ל'יותקה' בפורים של י"ב … אנחנו רוצים להגיד לך תודה, יותם, על הטיולים שתמיד ידעת לארגן כמו מלך עם גלגל"צ ברקע… על הפדיחות שהקפדת לעשות כדי שיהיה על מה לצחוק, כמו להפוך ג'יפ לסירה… על שיעורי הספורט ביסודי שבהם המורה לספורט הייתה לוקחת רק אותך כדוגמן הבית בזכות הגנים הברזילאים שלך, ועל עשרות מהלכי כדורסל מבריקים… תודה שסיפקת לנו כל כך הרבה רגעי הומור ומשפטי יותקה. תודה שתמיד הצעת לדבר על הכול ותמיד התעניינת… תודה שהיית הדבק של החבורה שלנו, ושנלחמת על כל שנייה שבה יכולנו להיפגש". ב-19.4.2009 התגייס יותם לצה"ל, לקורס חובלים בחיל הים. לאימא שלו, ששאלה מדוע הוא צריך להתנדב לשירות כל כך ארוך ומפרך, ענה "אם אני לא אלך מי ילך?" יותם השתלב היטב בין חניכי הקורס. כחניך בקורס הוא השתתף בעצירת משט המרמרה לישראל במאי 2010. על אף תפיסתו האתאיסטית יותם לא התקשה להתחבר לאנשים דתיים, וכך אחד מחבריו הקרובים ביותר בקורס החובלים היה ישי, דתי מאמין. וכשרוב חברי הקורס בחרו בחופשה רגועה בחופי תאילנד לפני כניסה לתפקידיהם בחרו יותם וישי לטייל בצפון תאילנד, כשהשבתות מוקדשות למנוחה. יותם סיים בהצלחה את מחזור 123 בקורס חובלים במגמת שיט והוסמך כקצין וכבוגר תואר ראשון. עבודת הגמר שלו לתואר האקדמי עסקה בפער העדתי בין דתיים וחילוניים בחברה הישראלית. עם סיום הקורס יותם הוצב לתפקידו הראשון, כקצין משמרת בסטי"ל אח"י "עצמאות" – עליה שירת גם אביו איתי באותו תפקיד, שלושים ושתיים שנים לפניו. יותם לא כיוון לקריירה צבאית ארוכה, על כן היה מוטרד שיוצב ליחידות אחרות מאשר יחידות הבט"ש, שרק בהן ניתן להגיע לפיקוד על כלי שיט במסגרת החתימה הראשונה לקבע – פיקוד שהוא, לתפיסתו, המימוש המלא ביותר שיכול להשיג קצין ים במגמת שיט. לשמחתו של יותם יכולתו כמפקד בלטה מתחילת שירותו, ובוועדות ההשמה לקראת קורס פיקוד ימי מתקדם (פי"מ) אליו יצא שלוש יחידות הבט"ש של חיל הים ביקשו אותו לתפקיד מפקד. כך נסללה דרכו לפיקוד על ספינת "דבורה" – שוב בעקבות אביו, שפיקד על ספינה כזו במילואים. האב ובנו זכו להפליג יחד באימון סיירת, כשיותם מפקד הספינה ואביו המילואימניק תופס עמדת הגאי ומתמרן על פי פקודותיו של בנו. מאוחר יותר אף הספיקו לשמש יחד כמפקדי ספינות במבצע "צוק איתן" ביולי 2014, האחד בסדיר השני במילואים. חייליו של יותם פגשו מפקד מקצועי ותובעני, שידע גם להיות סלחן כלפי חיילים צעירים ולא מנוסים. "עשינו את מה שדרש לא מפחד העונש אלא כי לא רצינו לאכזב אותו", סיפרו. הערכה זו הייתה הדדית, סיפרו הוריו של יותם, וניתן היה לראות כיצד מתעצבת בו דמות המפקד המציב דוגמה אישית על פני מורא. בתום שנתיים של פיקוד על "דבורה" הוצב יותם לפיקוד בשלב "מתקדם" בקורס חובלים, במסגרתו חנך את צוערי קורס 134. כשהיה חניך בקורס לא חשש יותם לצאת נגד היחס המשפיל, לדעתו, שהיה נהוג כלפי החניכים. הוא היה משוכנע שאפשר להשיג תוצאות טובות לא פחות גם ביחס שונה. אכן בשנות שירותו בוצע בקורס שינוי מהותי שנגע ליחס זה, וכשחזר מאוחר יותר לפקד עליו בשלב "מתקדם" העיד יותם על השינוי לטובה ברוח הפיקוד בקורס. מדברים שכתבה הצוערת נעמה שמיר, חניכה של יותם: "הזיכרון הכי חזק שלי מיותם קרה ממש בתחילת השלב, בבוחן חובל … זה היה בוחן החובל השני שלי והייתי הבת היחידה שביצעה אותו. התרגשתי מאוד מהבוחן, היה לי חשוב לשפר את התוצאה שלי מהבוחן הראשון. כשסיימתי את שלושת הקילומטרים הראשונים יותם נתן לי כוס מים, שאל לשלומי והתחיל לרוץ איתי. חשבתי שהוא ירוץ איתי כמה מטרים ויפסיק, אך הוא לא הפסיק, ליווה אותי לכל אורך הריצה ועזר לי עם הציוד בתחנות השונות … לקראת הסוף התחלתי להאט כי כבר היה לי קשה ויותם התחיל להאיץ בי. חשבתי שהוא מתאכזב ממני וחושב שאני ותרנית אז הגברתי את הקצב. סיימנו את הריצה במתקנים ובמתקן האחרון נפלתי. יותם צעק לי מרחוק להמשיך ובפעם השנייה הצלחתי … כשסיימנו סופית היה לי חשוב מאוד להודות לו אבל לא ידעתי איך לפנות אליו. בסוף אזרתי קצת אומץ וניגשתי. הודיתי לו . הוא לחץ לי את היד, אמר שהוא גאה בי וחייך". סמוך לתחילת שירותו בקבע עבר יותם לחיות עם סיוון, אותה הכיר עוד בבית הספר וב-2012 הם נפגשו מחדש והיו לזוג. השניים שכרו דירה בנווה שאנן בחיפה, העיר בה הוא שירת והיא למדה באוניברסיטה. בדירה זו חיו כשלוש שנים מאושרות, בהן הם יצאו לטיולים רבים בארץ ובעולם, בכל חופשה אפשרית שהצליחו לארגן. סרן יותם נפל בעת מילוי תפקידו ביום כ"ד בתשרי תשע"ו (7.10.2015). הוא נהרג כשאירעה התפוצצות ברכבו כאשר הוא נהג לכיוון הבסיס. יותם היה בן עשרים וחמש בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בבנימינה. הותיר הורים ושלוש אחיות. על מצבתו של יותם כתבו בני המשפחה: "באת וחיית, אוהב ושואל, כובש ונותן, ואז נגעת והפלגת ונותרנו אוהבים וחסרים…" ספד ליותם אביו איתי: "יותם כבר דומם, אבל חי באחרים. חי בחברים שלימדו אותו את חדוות האתגר והשותפות, חי באחיות שהראו לו מהן עדינות, פינוק ודאגה, וחי במשפחה הרחבה שהטמיעה בו שייכות, ערכיות ואהבה. אני לא אוכל יותר לדבר איתו, להתייעץ איתו או לייעץ לו, לשמוע את החוויות שלו ולחשוב איתו יחד על מהות החיים. הוא כבר לא ילבש את החולצות שלי, אני לא אנעל את הנעליים שלו. אנחנו גם לא נפליג יחד לשום מקום. אני לא אשחק איתו מטקות בים ולא אראה את הילדים שלו ושל סיוון. חסר לי לידי אדם חכם, הגון, אמיץ, אמין, אוהב – חסר לי יותם. הגוף החסון של היצירה המפוארת ביותר שלי עלי אדמות ילך ויתפורר ויתפרק למולקולות ואטומים חסרי רוח, שיחזרו לטבע אותו כל כך אהב. אבל בכל פעם שאסתכל בנועם גילי ורוני אראה את הבן שלי, ובכל פעם שאסתכל על בנצי, שמואלי וישי אראה את החובל שלי, ובכל פעם שאסתכל באורי, צ'צ'קס, עידו, ניצן וירדן אראה את החבר שלי. רק אתמול היה לי בן, אח, חבר, זקוף וגאה, אמיץ וחוקר. מהיום אני אבל, שכול ונדום. כי בן כבר לא יהיה לי, ואני מיותם ויתום". סיוון, בת זוגו של יותם, ספדה: "יותי שלי המתוקי, לא מאמינה שאני כותבת לך ביום מותך. כל כך הרבה מכתבים כתבתי, ולא האמנתי שזה יהיה אחד מהם. כל מה שאני אכתוב פה לא יוכל לתאר איזה בנאדם היית, ומה היית בשבילי שזה פשוט בית חם. אתה היית הכול בשבילי, אבן תומכת, גב, טבח, נשיקה והמון אהבה … אתה כל כך מיוחד ורגיש ואוהב. בדרך החמה והכנה שלך הצלחת גם לשנות אותי. ביום ההולדת שלי השנה לקחת אותי לפיקניק בשדה של עצי פקאן, כל כך התרגשתי והתחלתי לבכות כי זה היה פשוט המקום הכי יפה בעולם. לא רצינו ללכת, נשארנו שם ארבע שעות ורק צחקנו והסתכלנו על השמים ועל העצים. כל כך הרבה סיפורים יותי, כל כך הרבה ועוד רבים שהיו אמורים להיכתב בפרק של החיים המשותפים שלנו. מסרבת להיפרד, ואוהבת לנצח. סיו, הצחיקי צחוק של החיים שלך". ימים אחדים אחרי נפילת יותם נערך בתחילת משחק כדורסל של מכבי תל אביב, קבוצה שיותם היה אוהד מושבע שלה, טקס לזכרו. בנובמבר 2015, באימון פלגת "דבורה" שיותם היה ממפקדיה, נערך בלב ים טקס לזכרו. הספינות הסתדרו בשורה, הלוחמים ניצבו על הסיפון והטילו לים זר פרחים. לקראת שנה לנפילת יותם כתבה אחותו נועם: "אני אתחיל בזה שאני כועסת. כועסת על כל מי שנמצא פה כולל על עצמי, שאנחנו ממשיכים בחיים האלה בלי יותם ופשוט חיים בלעדיו. לא נשמע לי הגיוני שפחות משנה בלעדיך ואנשים חיים כרגיל כאילו לא קרה כלום. כמו שאני מכירה את אח שלי הוא היה נעלב וכן היה רוצה שנהיה עצובים שהוא לא איתנו, ואז מצד שני היה חושב על זה שוב ורק רוצה בטובתנו, כי כזה הוא … אתה חסר וזה כואב. חסר לנו בבית האח שמקרצץ, שנותן פליקים, שתמיד רגיש אלינו אפילו אם לא מבין על מה אנחנו נעלבות ובוכות. האח החזק שסוחב לנו את כל הדברים בטיולים ומתלונן על זה שאנחנו לא עוזרות. האח שגדל איתי, דאג לי ושמר עלי לאורך כל השנים, שרק רצה בטובתי. כל כך חבל שלא הספקנו לעשות עוד הרבה דברים ביחד, ומצד שני אני כל כך שמחה על כל מה שכן הספקנו ביחד". החקירה הראשונית לא הצליחה לגלות את הסיבה האמיתית למות יותם. רק חקירה מקצועית שנפתחה בלחץ המשפחה כחצי שנה לאחר מכן עלתה על אחד הגילויים המרעישים ביותר בתעשיית הרכב – מנגנון הניפוח של כרית האוויר ברכבו של יותם הפעיל עצמו שלא לצורך וחומר הנפץ שבכרית פעל שלא כמתוכנן: במקום לנפח את הכרית ירה רסיסי מתכת שקרעו את הכרית ופגעו בעורק הצוואר של יותם. לאחר מספר שניות של איבוד דם מסיבי איבד יותם את ההכרה, ומספר דקות לאחר מכן מת מפצעיו. בעקבות מותו של יותם נקראו למעלה משש-מאות אלף בעלי כלי רכב בכל העולם, לרבות בישראל, להחלפת מנגנון הניפוח ברכב. בביקור בבית המשפחה אמרו נציגי משרד התחבורה, משטרת ישראל ויצרן הרכב, כל אחד בתורו, כי מותו של יותם הציל חיים רבים בארץ ובעולם. כחלק מהנצחת זכרו של יותם שוקד אביו על הקמת מערכת מידע שיתופית עולמית שתיעזר בבינה מלאכותית כדי להתריע על כשלים במנגנונים טכניים ברכבים ובדרכים, ובהמשך תוכל לחזות ואף למנוע תאונות בצורה יזומה. דף הפייסבוק של יותם: https://www.facebook.com /yotam.weissberg
