וינברגר, ישראל

בן מנחם ודינה. נולד ביום כ"ו בחשון תרפ"ז (3.11.1926) במונקטש שבצ'כיה. למד והתחנך בצ'כיה עד לכיבוש הנאצי בשנת 1943. אחרי-כן נשלח למחנה-ריכוז וחזר לצ'כיה בשנת 1947. הוא התגייס לשורות ה'הגנה', שם עסק בארגון העלייה לישראל. כשהגיע לישראל בשנת 1948, הצטרף לקיבוץ החותרים והתגייס באותו זמן לצה"ל. בשנת 1953 נשא לאישה את הילדה, וכעבור שנתיים נולד בנם – יורם. ישראל גויס לצה"ל באוקטובר 1948 והוצב לחיל-השריון. בשנת 1959, לאחר שנפצע בריאותיו, עבר לשרת בפרקליטות הצבאית הראשית. מפקדו דאז, וכיום שופט בית-המשפט העליון מ. שמגר, כתב לרעיתו של ישראל: "ישראל ז"ל היה חייל נאמן למשימתו, גאה ומסור לארצו ולמולדתו". ואכן, בזכות תכונות אלה, התקדם ישראל במהירות בסולם הדרגות, זכה להערכה רבה בתפקידו והיה אהוד על מפקדיו. ישראל החליט להמשיך ולשרת בצבא-הקבע וגם כשהיה באפשרותו לצאת לגימלאות, ביכר להמשיך ולשרת בצה"ל. מסירותו הרבה לצבא ולמשפחה היו להוית חייו, למענם חי ולהם הקדיש את עצמו עד יומו האחרון. הוא נטל חלק בכל המלחמות, וכשהוענק לו אות על"ה – עיטור לוחמי המדינה – היה גאה מאוד בלבו פנימה, אך כלפי חוץ הצניע לכת ונהג תמיד בענוה. ביום ח' בניסן תשל"ו (8.4.1976) נפל ישראל בעת שירותו. הובא למנוחת-עולמים בבית -העלמין הצבאי שבקרית-שאול. השאיר אחריו אישה ובן. אחרי מותו הועלה לדרגת רב סרן. במכתב-תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "ישראל ז"ל היה הותיק בקצינים הבכירים של היחידה. הוא הגיע אלינו מגדוד-שריון, לאחר שמצב-בריאותו מנע ממנו להמשיך ולשרת ביחידת-שדה ותמיד היה מיצר על כך. הדבר שאפיין אותו יותר מכול היה הנאמנות ללא סייג לצה"ל והמסירות לתפקיד. גם כשהיה רס"ר, לא נרתע מלהתוכח עם קצינים בכירים ביחידה על מה שנראה בלתי-צודק בעיניו ועל מה שראה כטובת הצבא. זה היה השיקול היחיד שהדריך אותו. הקפדתו בשמירה על רכוש הצבא הפכה לשם דבר".