וידר, זאב

בן אסתר ויום-טוב, נולד בשנת 1930 (תר"ץ) בצפון-מערב רומניה, באיזור של יהודים שורשיים ואנשי-עבודה. בשנת 1935 עלה ארצה עם הוריו בשיירה של יהודים כפריים מהקרפטים שהובאו ביוזמת "התאחדות האיכרים" ("עולי סיטקוב") לעבודה בארץ. אחרי שסיים לימודיו בבית-הספר הדתי "תחכמוני" ברחובות למד שנה ליטוש יהלומים בנתניה, ואם כי הצטיין בתפיסה מהירה והיה צפוי לו עתיד טוב במקצוע, חזר הביתה משום שהוריו היו זקוקים לעזרתו בעבודה בבית ובמשק ובשמירה, כי המשפחה גרה בפרדס מרוחק מהמושבה. הוא נתקבל לעבודה בחיתוך נייר בקרבת הבית ואחרי שמונה שעות העבודה היה עובד במשק ובבית, שוטף כלים ורצפות, מדריך את אחיו הקטנים ועוזר להם בשיעוריהם. בחורף תש"ו החלו הוריו בונים בעבודה עצמית את ביתם ברחובות ואף הוא נטה שכם בליבון לבנים, כיבוי סיד ועזרה ביציקה. במרס 1948 גויס עם אחיו לשירות המולדת. מתוך האימונים נשלח ללוות שיירות לירושלים, לכפר אוריה ולדרום ולהתקפות על כפרי הסביבה: עקיר, מע'אר, קוביבה, זרנוגה ועוד. אחרי גמר אימוניו נכלל בפלוגה של אחד מגדודי חטיבת "גבעתי" והשתתף בפעולות טיהור הדרום (בבשית, יבנה, מסמיה, קסטינה וכו'). בקרבות בהרי יהודה (לטרון, שער הגיא, "דרך בורמה", כפר אוריה, בית-ג'יז וכו') הצטיין באומץ, בגבורה, בנכונות לשאת תלאות ולעזור לכושלים ונודע כמקלען וסייר טוב. באחד הסיורים, כשהוכרחה כיתתו לסגת מפני כוח עדיף של האויב וחוסר אפשרות להזעיק עזרה, נשאר אחרון לחפות במקלע על הנסוגים, עד שהאויב הגיע לקרבתו, ולבסוף נשאר הוא בלי חיפוי, וכך נסוג תחת אש צולבת ותוך כדי השבת אש לאויב. אשפת הכדורים שלו נפגעה בירייה וכדורים אחדים התפוצצו אך הוא לא נפגע, ועוד מצא יכולת גופנית ונפשית לשאת על כתפיו חבר שנשאר שוכב על הקרקע בהתכווצות שרירים ולהחזירו עם נשקו אל הבסיס. אחרי ההפוגה השתתף בקרבות רבים בחתה, כרתיה, בית-עפא, עיבדיס, סואפיר וג'וליס והצטיין בהגנת נגבה ובהתקפה על משטרת עיראק-סואידן – ולבסוף נפל במבצע "יואב" לפריצת הדרך לנגב, בקרב על משלטי חוליקאת, ביום ט"ז בתשרי תש"ט (19.10.1948). הובא למנוחת- עולמים בבית-הקברות הצבאי בכפר ורבורג.