וולף, צבי

בן שרלי ומרווין-בוב, נולד ביום ח' באב תשי"ז (5.8.1957) בהוליווד שבארצות-הברית. צבי התחנך בבתי-הספר בעיר הולדתו, אבל את חינוכו היהודי והציוני קיבל בבית. בגיל 13, אחרי שחגג את בר-המצווה שלו, הוא בא לביקור בארץ, במסגרת טיול-נוער מאורגן. מאז הביקור הזה חלם צבי לשוב לארץ, ובשיחותיו עם חבריו הרבה לדבר על כך. בשנת 1978, אחרי התקפת הדמים של מחבלים בכביש החוף, החליט צבי לעלות לארץ כמתנדב. תחילה הוא עבד בקיבוצים גת ושדה-יואב בדרום, אחרי-כן עבר למושב ניר-בנים, ואומץ בו על-ידי משפחת גיא, כ"בן". שנתיים אחרי עלייתו נקרא צבי לשרת בצה"ל. צבי, שגדל בסביבה פציפיסטית, בתקופת המלחמה בוויאטנם, היסס אם להתגייס. הוא חזר לזמן קצר לביתו בארצות-הברית, הרהר על המשך דרך חייו, חזר, וביום 3.8.1980 התגייס לצבא. הוא שאף לשרת בחיל-הים, והצטער כשהוצב לשרת בחיל-השריון. אבל כשמצא בגדוד את "אחיו" המאומץ מניר-בנים, שחר גיא, היה מרוצה. בתחילה היה השירות קשה עליו. עדיין לא ידע עברית במידה מספקת, וחבריו חיילי הגדוד, היו צעירים ממנו בשנים אחדות. גם המפקדים היו צעירים ממנו. צבי נשלח לקורס ללימוד עברית, וברבות הימים התרגל לאווירת הגדוד והפך למעין "אבא" לחיילים ולמפקדים הצעירים, שהעריכוהו וכיבדו אותו. בתקופה זו, הוא היה גאה בשירותו כתותחן-טנק. את קורס התותחנים סיים צבי כחניך מצטיין. במרס 1981 הוא עלה לדרגת רב"ט, וכעבור פחות משנה אחת עלה לדרגת סמל. כשפרצה מלחמת שלום הגליל עלה צבי עם גדודו ללבנון. ביום י"ז בסיוון תשמ"ב (8.6.1982), בשלבים הראשונים של המלחמה, הוא פרץ בטנק שלו – שהיה בגיזרה המזרחית, לעיר צור. טיל של האויב פגע בטנק וצבי נהרג. בן 25 שנים הוא היה במותו. שר הביטחון אריאל שרון כתב עליו למשפחתו: "צבי שירת בחיל-השריון, היה נבון, לבבי, שימש אב לחיילי הפלוגה. היו לו מחשבות לבנות את חייו האזרחיים – שנקטעו עם פרוץ הקרבות". מפקד יחידתו כתב עליו: "צבי היה דמות אהובה ונערצת בפלוגה. הכול הכירו אותו ואהבו לשהות במחיצתו. הוא התגלה כלוחם מעולה, ומילא את כל משימותיו בצורה יסודית ומלאה". צבי נפל יום אחד אחרי שנפל "אחיו" המאומץ מניר-בנים, שחר גיא. הוא הובא למנוחות בניר-בנים. הוא השאיר אחריו הורים, אח ואחות.