הרציג, בנימין (ציגי)

בן אדלה (עדינה) ויוסף. נולד ביום י' באלול תרפ"ד (9.9.1924) בעיירה סנוק בגליציה ובהיותו בן שלוש עלה עם משפחתו לארץ-ישראל. המשפחה השתקעה בתל-אביב ובנימין סיים בעיר זו את חוק לימודיו. בתקופת לימודיו בבית-הספר התיכון הצטרף לתנועת הצופים ועם חבריו לתנועה יצא לגרעין הכשרה בדגניה א'. יום היציאה להכשרה חל ביום הולדתו השמונה-עשר. הוריו רצו לערוך לכבודו מסיבה וביקשו שידחה את יציאתו ביום. בנימין סירב ואמר: "למה לגרום טרחה מיותרת ולבזבז יום עבודה" ויצא עם חבריו במועד שנקבע. מאז ועד ליומו האחרון לא בזבז יום עבודה. המעבר מספסל הלימודים לחיי עבודה היה חלק וטבעי. אנשי הקיבוץ זוכרים אותו לבוש תמיד במכנסים קצרים ומופשלים כשהטוריה על כתפו בשובו מעבודות השקייה בפרדס הקיבוץ, כאשר טוב לב ופשטות עדינה נסוכים על פניו, ללא סימן של גינדור והעמדת פנים. שנה אחת שהתה קבוצת הצופים בדגניה ומשם עברה לגיבוש וכיבוש עבודה ברחובות. הם שהו ב"גבעת הקיבוצים" ששימשה כמסווה למכון איילון, שהיה מפעל מחתרתי תת-קרקעי ה"הגנה" לתעשיית כדורים. בתקופת רחובות היה בנימין חבר פעיל בארגון ה"הגנה". הוא זכה לאהבת כלל חבריו בקבוצה. אישיותו היא שקסמה להם: פשטות הליכות, יושר לב, חברות כנה ועל הכל – חריצות. ציגי כמעט ולא נטל חלק בוועדות הקבוצה, אבל בוועדה אחת – ועדת המשק – מצא את מקומו שכן ראה במשק את הכלי הגדול והעיקרי לפתרון בעיות עם וחברה ולו הקדיש את כל כוחותיו, את כל מאמציו ומסירותו. ציגי היה איש המשק, מעמודי התווך שלו ומנושאי עולו העיקריים. הוא לא היה דברן גדול, שתקן היה מטבעו ומיעט לספר על מחשבותיו, לבטיו וחוויותיו אך במכתביו להורים ולידידים נתגלתה נפש עמוקה ורגישה, עולם מלא חוויות ומלא מחשבות, על חיי שיתוף, ריעות ועבודה שהתמזגו לשלמות נפשית עמוקה. ביום י"א בתמוז תש"ו (10.7.1946), בעת שעבד בעבודות חפירה ברחובות, התמוטט עליו גוש כורכר והוא נקבר תחתיו. הובא למנוחות בבית העלמין בנחלת יצחק. השאיר הורים ואחות. פרטי האירוע נתפרסמו בעיתוני התקופה. קבוצת הצופים ברחובות הוציאה ב"שלושים" למותו של בנימין חוברת לזכרו.