בן גלוריה ויצחק. נולד ביום י"א באייר תשל"ג (13.5.1973) באשדוד, בן רביעי לאחר שלוש בנות. משה היה ילד טוב, שקט ונוח לבריות. הוא החל ללמוד בבית-הספר היסודי הממלכתי-דתי "יהלם" והמשיך בבית-הספר "שחר" בחטיבת הביניים ובישיבה התיכונית "נווה הרצוג", הסמוכה לאשדוד. בתקופה זו שיחק טניס שולחן ב"בית לזרוס", ואף השתתף במספר תחרויות. כשהגיע לגיל מצוות, החל משה להקפיד ולקיים מצוות ברצינות, שאינה מאפיינת את בני גילו. כשעלה לכיתה ט' חיפש ישיבה תיכונית ברמה גבוהה, ובחר בישיבת "אור עציון", ליד אשקלון. לאחר שנה עבר ללמוד בבית-הספר התיכון "אמי"ת" ברחובות, במגמת אלקטרוניקה. נער עליז ושובב, תוסס, מלא שמחת חיים ומשובת נעורים. הוא לא "השקיע" בלימודיו, אך המשיך להקפיד בכל הקשור לקיום מצוות. הקפיד להתפלל במניין השכם בבוקר ורק לאחר מכן נסע ללימודיו בבית-הספר. בגיל צעיר הצטרף משה לתנועת הנוער "בני עקיבא", תחילה כחניך ולאחר מכן כמדריך. הוא יצר קשרים עם חניכיו, היה להם למדריך ולחבר. גם כאשר הסתיימה תקופת ההדרכה, המשיכו להתייעץ אתו כאשר נזקקו לעזרה טובה ושוב יצאו בהדרכתו לטיולים ברחבי הארץ. בלטו אצל משה אהבת הארץ, אהבת התורה ואהבת האדם ואת פעילויותיו הרבות ניתב לפי ערכים אלה. הוא התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה, שאף להגיע לכל נחל ולכל אתר, עבר קורס עזרה ראשונה והתנדב במד"א אשדוד. כאשר פרצה מלחמת המפרץ ונשמעו הצפירות, התנדב לסייע בהכנסת הקשישים לחדר האטום בבית הקשישים באשדוד. בתום לימודיו, ביקש משה להעשיר את השכלתו התורנית ולהכין עצמו לגיוס משמעותי לצה"ל ובחר ללמוד בישיבת "עלי" שבשומרון, ישיבה המשלבת בין לימודי קודש לאימונים פיסיים. בתקופת שהותו בישיבה כתב לאחותו טלי, ששהתה בארצות הברית: "כדי להשפיע, צריך לרדת אל העם, לדבר בשפתם, להתחבר אליהם ואז להשפיע ולהקרין. צריך לצאת מהחממות, מכל ההתנחלויות הסגורות ואז, כשבאים במגע עם החילוניים, אפשר להסביר להם את השקפת העולם שלנו". שאיפתו וחלומו היו להיות קצין בחטיבת הצנחנים. בתחילת חודש אוגוסט 1992, גויס משה לשירות חובה בצה"ל, והתנדב לחטיבת הצנחנים. הוא סיים את מסלול הטירונות, המשיך באימון המתקדם, עבר קורס צניחה ונבחר לצאת לקורס חובשים. בגלל חוסר בחובשים לא נשלח משה לקורס קצינים. הוא לא ויתר על שאיפתו הגדולה וכאשר הוצע לו לצאת לקורס קצינים בסיסי הסכים, כי האמין שכך יתקרב ליעד שהציב לעצמו. בהיותו צוער, כתב עליו אחד ממפקדיו: "צוער ערכי ביותר, שאינו מתפשר על קטנה כעל גדולה". משה סיים קורס קצינים בהצטיינות וקיבל הצעה לשרת ביק"ל (יחידת קישור ללבנון). הוא פנה לרבניו ב"עלי", כדי להיוועץ עמם האם השירות בלבנון ביחידה זו הוא קרבי דיו, או שעליו לקבל תפקיד שטח. משה שירת כקצין ביק"ל, היה מסור לתפקידו ובשל יכולתו ורצינותו ביצע גם משימות שאינן בתחום סמכותו. משירותו בלבנון, כתב לאחותו: "טלי, צריך ללמוד אמונה. אני לא יודע איך הייתי מסתדר בלי אמונה. …אני לא יודע איזה אידיאל מחזיק את החברים שלי כאן. אני פשוט ניזון מהאמונה. מהמחשבה על עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל". במהלך חופשותיו הקצרות מלבנון ניצל משה כל רגע פנוי כדי לחזור לישיבה ללמוד תורה או לצאת למסע נוסף ברחבי הארץ. בשנותיו האחרונות השקיע משה בלימוד ובהרחבת הדעת בתחומים שונים ומגוונים. במשכורתו הצבאית רכש ספרים להעשרת עולמו – ספרי טיולים, מפות ושבילים וספרי קודש. ביום י"ב בסיוון תשנ"ו (30.5.1996), נפל משה בלבנון. באותו היום התקבלה במפקדה הודעה על חיילים שנתקלו במטען. משה, שהיה בשיירה היוצאת מלבנון בדרכו הביתה, התעקש לצאת עם כוחות הסיוע ולעזור כחובש. מטען צד השיגו כשהיה בדרך לעזור לאחרים. בן עשרים ושלוש היה בנופלו. עמו נהרגו סא"ל יורם דהאן וסמ"ר יצחק שפירא. משה הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי באשדוד. הותיר אחריו הורים, שלוש אחיות – אוסנת, רונית וטלי, ואח – יניב. לאחר מותו הועלה משה לדרגת סרן. במכתב ניחומים למשפחה השכולה, כתב מפקד היחידה: "משה שירת ביחידה בתפקיד סגן-קצין המבצעים. הוא האמין בצדקת הדרך וכך הקרין ביטחון לסביבתו. …בעל רמה אישית גבוהה, קידם רבות את תחום המבצעים ושאף תמיד לבצע תפקידים קשים ומורכבים. היה פיקח, רציני, אהוד על חייליו ומפקדיו". בני המשפחה הנציחו את שמו וזכרו, בספר תורה שתרמו והכניסו לבית הכנסת "תהילת ציון" באשדוד. בתעודת הוקרה מיוחדת שקיבלה המשפחה לאחר נפילתו של משה, נאמר: "משה ראה את שירותו כשליחות ונשא בה במסירות ובאהבה. …נכון תמיד ומסור, הקדיש עצמו להגברת כוחו של צה"ל כשטובת המדינה לנגד עיניו".
