הלל, דויד (עמוס)

בן אליהו ופורטונה. נולד ביום ט' בניסן תרצ"ד (25.3.1934) בעיר סוס (מוקנין) אשר בטוניסיה. סיים את לימודיו בבית ספר יסודי שם. המשפחה עלתה לארץ בשנת 1949 והתיישבה במושב "גילת". במושב זה שאב השראה והזיקה היהודית למולדת שבה וחיתה בו. שם עמל והזיע כדי להחיות את האדמה שאליה שב ובאופן זה תמך בהוריו ובמשפחה. אחרי עשר שנות התאקלמות בארץ לקח לו אשה והחליט להתיישב בבאר שבע; אז החליף את עיסוקו אשר בשדות בעבודות בנייה ויצירה. כך תרם את חלקו להמשך כיבוש העבודה העברית בבניין ובשיפור העיר. איש צנוע היה ודרישותיו לא היו מעבר לגבול השגתו. הוא סיים את לימודיו בבית הספר המקצועי "עמל" בבאר שבע. חיבב ספורט, בייחוד בכדורגל. גויס לצה"ל ביולי 1952 ושירת בחיל הים ולאחר מכן הוצב לשירות מילואים. במשך זמן שירותו, בתקופה האחרונה בחייו, היה נוהג להרגיע את חבריו לנשק ולעודד אותם במלים "יהיה טוב, יהיה טוב". נכון היה לעזור לאחרים ונהג להתנדב לכל תפקיד. הרץ של המפקד היה תפקידו האחרון בפלוגה ואותו מילא ללא דופי. במלחמת ששת הימים נפל בקרב שנערך בדרך לרפיח ביום השלישי לקרבות, הוא כ"ח באייר תשכ"ז (7.6.1967). כדרכו, גילה דויד רוח התנדבות ורץ לעזור בחילוץ ג'יפ שעלה על מוקש. לאחר מכן נפל בהתפוצץ מוקש שני. הניח אשה, בן ובת. הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי לשעת חירום בבארי ולאחר זמן הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בבאר שבע. סגל המפקדים והחיילים בפלוגתו, במכתב התנחומים למשפחה, ציין את דויד כחייל שעשה את שירותו בנאמנות ומעולם לא נשמעה תלונה מפיו. הוא היה סמל החייל הטוב והמסור, לדבריהם. שירותו הומלץ לציון לשבח. ב"יסודות", בטאון פועלי הבניין, הונצח שמו. בירחון עיריית באר שבע ("כאן באר שבע"), במדור "כבוד לנופלים – תנחומים למשפחות", הועלה זכרו.