הוז, דב

בן ברוך ושרה לבית גיסין. נולד ב-1894 ברוסיה למשפחה ציונית שוחרת התרבות העברית. המשפחה עלתה לארץ ב-1906 והתיישבה ביפו ודב בן ה12- החל את לימודיו בגימנסיה "הרצליה", בבית-הספר התיכון העברי הראשון והיחיד. דב סייע הרבה למשפחתו במלחמת הקיום הקשה שלה, ועם זאת הצטיין בלימודים. היה תמיד נכון לעזור לכל חבר, ושש למלא כל חובה בית-הספר. בקרב בני כיתתו של דב, המחזור הראשון המסיים בית-ספר עברי, שררה תחושה שהם חלוצים, סוללי דרך לדורות של תלמידים, ומוטלת עליהם אחריות לשמש לנוער הגדל בארץ מופת במסירותם לעמם. תחושה זו הביאה שמונה מן הבוגרים להתלכד בקבוצה שתחליט במשותף על דרכו ועל עתידו של כל אחד מחבריה. הם קיבלו על עצמם להינזר מכל שאיפות אישיות, ולהקדיש יחד את חייהם לבניין הארץ. בין שלושה מחברי הקבוצה – משה שרת, אליהו גולומב ודב הוז – נקשרו קשרי חברות מיוחדים שהתקיימו כל חייהם. חברות נעורים זו התחזקה לימים בקשרי משפחה: דב ואליהו נשאו לנשים את שתי אחיותיו של משה. לפי החלטת הקבוצה, שנודעה בשם "ההסתדרות המצומצמת", יצא משה לקושטא להכשיר את עצמו לתפקיד מדיני, ודב ואליהו הלכו לעבוד בדגניה. הם נקלטו בעבודה ללא קושי והפיחו רוח צעירה בחיי החברה והתרבות של הקבוצה. שלושה מעשי רצח של יהודים שביצעו ערבים אותה שנה, 1914, החרידו את שלוות-החיים בדגניה. מפגשם הראשון של דב ושל אליהו עם נפילת חברים ועם הצורך בהתגוננות, היה הנדבך הראשון בפעילותם ליצירת כוח-המגן של הישוב שלה הקדישו השניים את חייהם. מלחמת העולם הראשונה קטעה את חיי העבודה על שפת הכנרת. ימים ארוכים של חריש בצמד בהמות, בשדות רחוקים, מן המאושרים בימיו של דב, חלפו ללא שוב. כשהוכרז גיוס לצבא התורכי הוא התגייס, ויצא עם חבורה של חניכי הגימנסיה לבית-ספר לקצינים על-יד קושטא. בתנאים הקשים של הצבא התורכי – רעב ומחסור, משמעת הכרוכה בעלבונות ובמכות – ובאווירה של עויינות כלפי יהודים מארץ-ישראל, נתגלו שוב סגולותיו של דב, שראה את עצמו אחראי על קבוצת ה"גימנזיסטים": כושר מנהיגות, כוח סבל, יכולת לעמוד לימין חבר בעת צרה, ולהתמודד עם בעלי-שררה, תוך סיכון ואומץ-לב, כדי להקל את סבל חבריו וכדי לשמור על הכבוד הלאומי. דב הוסמך כקצין ונשלח לשרת ביחידה שחנתה על יד דמשק. שם קרה לו אסון: אביו שבא לבקרו נדבק במחלה ומת. מזועזע בא דב להלוויתו ונשאר בארץ. גזרת גירוש כללי שגזרו התורכים על כל תושבי תל-אביב הביאה אותו להחלטה לערוק מהצבא התורכי. אכזריותם של התורכים, מבצעי השמדת הארמנים שגם היא החלה בגירוש, הגבירה את החרדה שסכנה צפויה לישוב, והצורך להקים כוח כדי שהישוב יוכל לעמוד על נפשו הורגש ביתר שאת. דב השתלב בפעולות "הקבוצה היפואית" שנטלה על עצמה אחריות להגנת תל-אביב, ופעל ביחוד בצבירת נשק. בפעולה ללא לאות, יומם ולילה, בעוז רוח ובתחבולות, תוך התעלמות מן הסכנות, יצא דב בשלום מן ההרפתקאות שהיו מנת חלקו כשהעביר, במדים של קצין תורכי, ולמרות היותו עריק מבוקש, נשק מן החזית אל העורף. ואכן, כשחזר לדמשק התברר לו שהוא נדון למוות. דב ידע שמחפשים אחריו ומצא מסתור דווקא בלוע הארי: הוא נספח למשלחת של הצבא התורכי שיצאה לחקור את מקורות המים במדבר הסורי. כשסיימה המשלחת את תפקידה הצליח דב להגיע לתל-אביב, ובמשך שבועות רבים הסתתר בבתיה הריקים של העיר העזובה ובפרדסי פתח-תקוה, שם מצאה משפחתו מקלט עם הגירוש. כיבוש דרום ארץ-ישראל על-ידי הבריטים שיחרר את דב מאימת התורכים, והעמיד בפניו אתגר חדש. התקווה שהפיחה הצהרת-בלפור עוררה בישוב רצון לקחת חלק בכיבוש חציה הצפוני של ארץ-ישראל, ודב היה, יחד עם אליהו, מראשי תנועת ההתנדבות לגדוד העברי שעמד לקום במסגרת הצבא הבריטי ומראשוני המתגייסים. דב נטל חלק רב במאבק על הצביון הלאומי של הגדוד, ובאותה שעה טיפל במסירות, בתפקידו כרב-סמל (סרג'נט מייג'ור), בחיילי הגדוד, ביחוד בקבוצה של צירים יהודים מתורכיה שנשבו על-ידי הבריטים כששירתו בצבא התורכי. רבים מהם נשאו כל ימיהם ברטט את זכר הימים ששירתו בגדוד עם דב. החלום שהגדוד יהווה בסיס לכוח הצבאי של הישוב התנפץ כשהבריטים מנעו ממנו בעקשנות להשתתף בכיבוש הגליל, והאכזבה גברה כשהם מנעו מחיילי הגדוד גם להשתתף בהגנה מפני הפרעות שפרעו הערבים בירושלים, בתל-אביב וברחבי הארץ. דב היה אז בין הראשונים שהגיעו להכרה שהישוב זקוק לכוח משלו, כוח עצמאי, והוא נמנה עם מייסדי ארגון ה"הגנה" והיה בין פעיליו ומעצבי דמותו עד יומו האחרון. פרשת חייו של דב היתה שלשלת רצופה ומתמדת של שליחות לאומית, בטחונית ומדינית, במערכות פנים וחוץ, במגוון רחב של תפקידים. איש תנועת העבודה היה דב, אבל לבד מפעילות ענפה במסגרת ההסתדרות הכללית והמפלגה – קודם אחדות העבודה ואחר-כך מפא"י – ולבד מהיותו סגן ראש עירית תל-אביב וחבר הוועד הלאומי, המוסד העליון של הישוב, פעל דב רבות לייצוג הישוב והתנועה הציונית כלפי חוץ. הוא יצא למסעות לארצות הברית ולדרום אפריקה, אבל עיקר פעולתו היה בלונדון בקרב מדינאים בריטיים. בחן ובקסם האישי המיוחדים לו מצא דב מסילות ללב צמרת המדינאות הבריטית, אישי הממשלה והפרלמנט, מנהיגי מפלגות ובכירי העתונאים, קובעי דעת-הקהל. הוא הצליח להחדיר ללב רבים מהם כי תביעתו של עם גולה ומפוזר לשוב לארצו היא צודקת, ולשכנע אותם שרק בארץ ישראל יימצא פתרון לבעיה היהודית. לדב היה חלק בהשגת "איגרת מקדונלד", התעודה המדינית אשר איפשרה התפתחות נמרצת של הישוב בשנות ה30-', והוא היה בין אלה שנבחרו על ידי הנהלת הסוכנות להעיד בפני הוועדה-המלכותית הבריטית שנשלחה לארץ ב-1936, נוכח המאורעות, כדי להמליץ על מדיניות חדשה. דב דגל בהקמת מדינה יהודית עצמאית, וטען כי "דרושה לנו ארץ אשר תוכל לקלוט את המוני עמנו הזקוקים למקלט, מדינה שבה נוכל לחפש פתרון לשאלת היהודים". בין פעולותיו של דב למען בניין כוחו של הישוב יש לציין במיוחד את יוזמתו ותרומתו ליצירת ראשיתה של תעופה עברית: הקמת חברת "אווירון", שרכשה מטוסים קלים, ביצעה טיסות באיזור, אך במיוחד שקדה על הכשרת טייסים. דב התמסר לחזון התעופה העברית וכוחו האווירי של הישוב יחד עם חברו, יצחק בן-יעקב, איש דגניה שנהרג עמו; השניים עברו בעצמם קורס טיס והיו לטייסים. ביום פרוץ מלחמת העולם השניה התיצב דב בשם הישוב לפני הנציב העליון והכריז, כי למרות "הספר הלבן" יתגייס הישוב בהמוניו לצבא הבריטי ויסייע למלחמה בהיטלר. דב התמסר אז לעידוד ההתנדבות, והיה שותף פעיל בפעולה המדינית למען הקמת מסגרת של צבא יהודי בתוך הצבא הבריטי. אכן, פעולתו בשני ימיו האחרונים אופיינית לדרך חייו: הוא שיגר תביעה חריפה למפלגת העבודה הבריטית לעשות למען מניעת פרסום חוקי הקרקע, ייצג את הנהגת הישוב בטקס הנפת דגל הלאום ביחידה יהודית בצבא הבריטי שעמדה לצאת לחזית, ונטל ברכת פרידה מאסירי ה"הגנה" בכלא עכו, בטרם יצא ללונדון לפעול שם לביטול הגזרה ולשחרור האסירים. בדרכו אירעה תאונת-דרכים ובה נהרגו דב, רעייתו רבקה, בתם הבכורה תרצה, בת אחותו וגיסתו, ויצחק בן-יעקב. מן המשפחה שרדה רק הבת תמר. דב הוז נפל במילוי תפקידו ביום כ"ט בכסלו תש"א (29.12.1940) והובא לקבורה בבית העלמין הישן בתל-אביב. נכדו של דב, סגן אילון גדרון, נפל בקרב כמפקד מחלקת טנקים במלחמת יום הכיפורים. שדה התעופה שליד תל-אביב נקרא על שמו "שדה דב". הספר "בית בתל-אביב", הכולל מכתבים של דב מימי עלומיו, יצא לאור בהוצאת משרד הבטחון וכן יצא לאור, בהוצאת המשפחה, הספר "סוד קיסמם", אסופת דברי אישים על דב.