דב (דובי), בן אהובה ואלכסנדר, נולד ביום כ"ג באלול תשי"ד (10.9.1944), בחדרה, שם סיים את חוק לימודיו היסודיים בבית-הספר "ארלוזורוב". כבר מגיל צעיר ניכר דובי יפה-התואר בעקשנותו, בסבילותו, בכושר מנהיגות ובמידת הידידות שלו. במשך שמונה שנות לימודיו הראשונות, בלטו תכונות אלו בכל אשר עשה גם בחיי השגרה וגם במקרים יוצאי-דופן; כתלמיד, כמדריך בתנועת הנוער, כספורטאי וכמארגן מסיבות חברים. משסיים את חוק לימודיו ותעודתו, רובה ככולה ציונים גבוהים, החליט להצטרף לפנימייה הצבאית שליד בית-הספר הריאלי בחיפה, אם כי הוריו בקשוהו כי ידחה זאת לשנה, שכן רצו שיתבגר עוד. אך החלטתו של דובי היתה נחושה. הוא עמד בבחינות הכניסה בהצטיינות. כך החלה פרשת לימודיו בפנימייה. שנותיו בפנימייה חשלו את רוחו וגבשו את אופיו; שם עוצבה דמותו לקראת תפקידו בעתיד כמפקד בצה"ל. אמנם החניכים הצעירים נדרשו לעמוד במאמץ ובאתגרים קשים, אבל דובי הצליח להתגבר על כל אלה בכוח רצונו האיתן ומתוך ידיעה מה המטרה אשר לפניו. הוא אהב לכתוב שירים, מערכונים ופיליטונים, וחיבוריו שמשו "מסמר" התוכנית במסיבות המפורסמות של הפנימייה הצבאית. באחד מחיבוריו הביע דעתו על ערכה של הפנימייה הצבאית ואמר שבארץ כמו שלנו, חשיבותה חיונית ביותר, אך לדעתו יש לנתקה מהכבלים ה"אזרחיים" – הווה אומר – הקשר שלה עם בית-ספר רגיל, כדי שתוכל לפעול לפי מתכונת צבאית מובהקת ולא תהיה מוגבלת לתוכניות "זרות". דב גויס לצה"ל במחצית יולי 1962 והתנדב לחיל הצנחנים; אחרי-כן, כמקובל לגבי בוגר-הפנימייה, נשלח מיד לסדרה של קורסים, כדי להכשירו למלא את ייעודו כמיטב יכולתו וכשרונותיו. בשנת 1964 הצטרף לצבא הקבע ועשה בו תשע שנים תמימות. במסגרת שירותו בצה"ל השלים קורס קציני חי"ר, קורס קציני חבלה, קורס מפקדי פלוגות חי"ר, קורס צניחה והיה בוגר בית הספר לפיקוד ולמטה. את הקורסים כולם סיים בציונים מעולים. בחוות-הדעת של מפקדיו נאמר עליו: "בעל ידע מקצועי, אחראי ומסור לתפקידו, בעל ניסיון רב, מגלה יזמה רבה, חרוץ ויעיל, כושר תפישה ותושייה טובים מאוד". בשנות שירותו הספיק לשמש כמפקד פלוגה, כקצין מבצעים, כסגן מפקד-גדוד וכקצין אג"ם חטיבתי בחטיבת "גולני", ובאמצע יצא ל"גיחה" קצרה לחוץ לארץ. במלחמת ששת הימים שירת בחזית המזרח ובחזית הצפון, ועבר גם את מלחמת ההתשה. בתקופה שעשה בבית-הספר לפיקוד ולמטה, למד היסטוריה ומזרחנות באוניברסיטה של תל-אביב, וזכה שם בציונים מעולים בין 90 ל-100. בשנת 1970 נשא לאישה את חברתו שרי, והשניים החלו להתמסר להקמת ביתם. באוגוסט 1973 הועלה לדרגת סגן-אלוף. מספרים עליו חבריו לנשק: "דובי היה מפקד, אדם ומנהיג. לא רק הערכנו אותו, אלא הערצנו אותו ממש. הוא היה מג"ד פנומן: ידע לשמוע, לנתח מהר, והיה בקי בכל פרט מבחינה מקצועית. אמיץ היה והלכנו אחריו בעיניים עצומות, ידע להעמיס על עצמו עבודה ללא גבול. בחטיבת "גולני" נשתל כצמח "מתאים לאקלים", ואהב אותה מאוד. העמיסו עליו "הר" של משימות, והוא הלך זקוף. בשביל חייליו היה כמו אבא, כמו אפוטרופוס. שלו ושקט, קולו סימפטי ודיבורו בנחת, אפילו בקרב. מאחריו היה כל אחד בטוח ובוטח. היה טיפוס של מפקד-מחנך. מישהו הופיע במסדר עם שערות ארוכות כשל היפי, אמר לו דובי: 'ראה, הספר מקבל במקום זה בשעה זאת…' והיו הולכים ומסתפרים. הוא ידע "לקרוא" אנשים, הכיר כל חייל באופן אישי, דאג לפרטי פרטים, גם האישיים ביותר. הוא היה מסוג אלה ש"נאה דורשים – נאה מקיימים", ולכן גם חייליו נשמעו לו. רבים מאתנו התפלאו איך הוא מחזיק מעמד. אדם הישן 3-4 שעות בלבד ביממה, קם לפני כולם רענן, ומעביד את עצמו ואת החיילים בפרך. בדרך כלל כמעט שלא אכל. היו מכינים לו פרוסה דקה, כריך קטן, ויותר לא רצה. הוא נהג לומר: "מה זה אוכל? אוכלים כדי לקיים את הגוף". ההנאות הגסטרונומיות לא קסמו לו. יש אומרים שהיה עסוק רובו ככולו במזון הרוחני שלו – חיי הצבא. הוא נהג לומר: "חי"ר זה מקצוע, ויש להקפיד עליו ולבצעו במיטב". בתרגילים פלוגתיים היו החניכים החדשים "משתגעים" כשפתאום ראו את המג"ד זוחל יחד אתם, מסתער ויורה. פעם החליט לעמוד מקרוב על עירנותם של החיילים. לשם כך צעד עם כולם בשטח, רגם אותם באבנים באימונים, הסתער על חיילים מאחור ונאבק אתם כדי לבחון את תגובתם. החיילים אינם רגילים לתופעה כזאת, שבעת אימונים פתאום מתייצב לידם המג"ד ופועל כמותם. דובי היה חייל מעולה ומפקד גדול, וכאדם – ממש הצטיין" במלחמת יום-הכיפורים שירת כמג"ד בחטיבת "גולני" ברמת-הגולן. ביום י"ב בתשרי תשל"ד (8.10.1973), יצא דובי בראש גדוד "אריות הגולן", לקרב הראשון והמר על החרמון. בדרך לפסגה, בנסיון לחלץ את אנשי מוצב החרמון הנצורים, נפגע דובי ונפל. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה. השאיר אחריו אישה, אב, אם ושתי אחיות. במכתב תנחומים למשפחה כתב שר הביטחון דאז משה דיין. "דב היה בעל ידע מקצועי, מסור, אחראי. הוא גדל ב"גולני", עבר בה את כל שלבי הפיקוד והוגדר כקצין מצטיין;" כתב עליו מפקדו: "נדירים הם המפקדים המגלמים בתוכם את שתי התכונות: ספרא וסייפא. דובי היה אחד מאלה. הוא התעניין מאוד בכל הנושאים הקשורים בחינוך החייל, ויזם דרכים שונות לקידומו של החינוך. גם כלוחם זכה להערכה רבה מצד מפקדיו, ביצע את כל המשימות שהוטלו עליו בשלווה, בביטחון ובאומץ לב. אין ספק שצה"ל איבד אחד ממפקדיו העשויים ללא-חת, לוחם ומנהיג, באותה מידה – אדם אציל נפש". לזכרו הוציאה המשפחה לאור חברת, ובה דברי חברים על דמותו וקטעים ממכתביו, משיריו ומהגיגיו
