דדוש, שלום

בן רגינה ויצחק. שלום נולד בלוב בי"ז בניסן תרפ"ד (21.4.1924). אחרי שהגיע לארץ שלום היה איש רב מעללים ופעילות בזרועות הביטחון ברחבי העולם, והיה בין מארגני ההגנה והברחת נשק עוד לפני קום המדינה. פעילותו במסגרת הביטחון הייתה ענפה, ותמונתו הופצה בקרב הבריטים בארץ כפושע נמלט. שלום נאלץ לברוח לאיטליה ב-1946 ושם נדד ממקום למקום. הוא עבר אימונים מיוחדים באיטליה וב-1948 עלה ארצה עם כל העולים והתגייס לחטיבה 7. שלום סיים קורס קצינים בצה"ל, ובסיום שירותו ב-1954 התגייס במסגרת התנדבותית בהגנה מרחבית. במרץ 1954 התגייס שלום למשמר הגבול כקצין יישובים ומתקנים והכין אותם להגנה. במשך שירותו הידק את קשריו עם הממסד: מועצות אזוריות, תנועת המושבים, הסוכנות היהודית, בנושא ביטחון היישוב. בתקופת הלחימה בפדאיון הוא היה אחראי על גזרה רגישה מבחינה ביטחונית. עשה לילות כימים בארגון היישובים ולא היה גבול למסירותו. היה איש שטח מצוין וחבריו כינו אותו "מר אירוע". בתום מלחמת ששת הימים מונה שלום למפקד גזרה וב-69' מונה למפקד מתקן סודי, תפקיד שדרש ממנו נוכחות מרובה – בימים ובלילות. הוא עשה זאת בשמחה ומתוך ידיעתו את חשיבות התפקיד. שלום גר בראשון לציון עם רעייתו אניס וארבעת ילדיו: יצחק, פדה-צור, מלכה ורונית. על אף עבודתו המאומצת הוא השקיע זמן רב בטיפוח ילדיו, והקדיש להם חום ואהבה. שלום אהב את תחום האומנות, התעניין בפיסול, בגרפיקה ובציור. הוא אהב טיולים עם בני משפחתו וילדיו. בנו של שלום, יצחק, נפצע באורח קשה במהלך מלחמת יום הכיפורים. במשך כל תקופת החלמתו נסע שלום יום יום לבית החולים, לעזור ולטפל בבן ובחבריו השוכבים לצדו בבית החולים. בי"א באלול תשל"ט (3.9.1979) נפטר רב-פקד שלום, אחרי מאבק במחלה קשה. בן חמישים וחמש בנפלו. הוא נטמן בבית העלמין בראשון לציון. השאיר אחריו אישה וארבעה ילדים.