fbpx
גרינשפון, בנימין (בני)

גרינשפון, בנימין (בני)


בנימין, בנם של פרל (פנינה) ומנחם-זאב (מנדל), נולד ביום כ"ו בטבת תרפ"ו (12.1.1926) ברומניה, בעיירה בורשה אשר במחוז מאראמורש, בצפון טרנסילבניה (שהייתה חלק מרומניה מתום מלחמת העולם הראשונה). העיירה בורשה, לרגלי ההר פייטרוס – ההר הגבוה ביותר במדינה – מנתה באותה עת כ-3,000 יהודים. רבים מהם היו בעלי קרקעות, סוחרים ובעלי מלאכה. אחרים שימשו כפקידים, מלמדים ופועלים. מרבית יהודי המחוז היו חרדים אורתודוקסים, חלקם השתייכו לזרם החסידי. היו ביניהם רבנים ידועי שם, תלמידי חכמים וסופרים. (האגדה מספרת כי הרב ישראל בעל שם טוב [הבעש"ט] ביקר בבורשה פעמים רבות, בימים בהם התבודד במערות וביערות העד שעל פסגת ההר פייטרוס.) אביו של בנימין היה סוחר אמיד וציוני נאמן, והילד ספג בביתו את הכיסופים למולדת. היה פעיל מגיל צעיר בתנועת "גורדוניה הצעירה", שדגלה בהגשמה חלוצית ובהחייאת התרבות העברית. בנימין היה תלמיד טוב שהתעניין בכל ענפי ההשכלה, אך הצטיין במיוחד במתמטיקה. הוא גם התגלה כשחמטאי מבריק, ובשעות הפנאי שלח ידו בצילום. בסיימו את בית הספר היסודי בבורשה שלח אותו אביו לעיר מונקאץ' שבצ'כוסלובקיה, ללמוד בגימנסיה העברית שבה. בנובמבר 1938, בעקבות ועידת מינכן, עברה העיר לידי הונגריה ומצבם של היהודים הוחמר מאוד, אך הגימנסיה העברית המשיכה לפעול ובנימין סיים את לימודיו בתחום ניהול חשבונות בהצלחה, ושב לבית הוריו. בשנת 1940, במהלך מלחמת העולם השנייה, העניק היטלר את אזור צפון טרנסילבניה, ובתוכו העיירה מאראמורש, להונגריה (בתום המלחמה שב האזור לריבונות רומניה). מעטים מ-150,000 יהודי האזור נשלחו לעבודות כפייה, הרוב רוכזו בגטאות ועד שנת 1944 שולחו למחנות השמדה. כל בני משפחתו של בנימין נספו בשואה. רק הוא נשאר בחיים באורח פלא, לאחר שידע ימים קשים של סבל ומחסור. לאחר המלחמה שהה במחנות העקורים בגרמניה, שם ניצל את כישוריו ושימש כמורה לעברית לפליטים. משום פעילותו זו, דחה את עלייתו לארץ ישראל. כשפרצה מלחמת העצמאות הצטרף בנימין לגח"ל (גיוס חוץ לארץ) ועבר אימונים על ידי שליחי ה"הגנה". לארץ הגיע ב-9 באוגוסט 1948 באונייה "סנט אנטוניו" ("נורית"), ומיד גויס לצה"ל. הוא הוצב בגדוד 62 ("בית חורון") של חטיבת "עציוני" (חטיבת "ירושלים") – חטיבה מספר 6. בנימין היה גאה מאוד היה על שירותו בצבא העברי, ותכניותיו לעתיד גדושות ומלאות. חבריו החדשים שהכיר בארץ חיבבוהו מאוד, העריכו את ידיעותיו הנרחבות ואת שליטתו המופלאה בשחמט. בנימין נפצע קשה בשעת מילוי תפקידו ב-6 ביולי 1949. כעבור יומיים, ביום י"א בתמוז תש"ט (8.7.1949), מת מפצעיו בבית החולים. בן עשרים ושלוש שנים בנפלו. בנימין הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנחלת יצחק. החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל

האנשים הבאים ביקשו לקבל הודעה בכל פעם שגיבור זה מכובד

  • שם: חיה ופזית

כובד על ידי

דילוג לתוכן