גרינברג, אברהם
אברהם, בן שרה ושמואל, נולד ביום י"א בחשון תשי"ב (10.11.1951) בוורוצלב שבפולין ועלה ארצה עם משפחתו בשנת תשי"ז (1957). לאחר שלמד בבית-הספר היסודי "הנדיב" במטולה, מקום מגוריו, סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון החקלאי בפרדס-חנה. הוא היה תלמיד שקדן שאהב את הלימודים ואת בית-ספרו. כן היה חבר בתנועת "הנוער העובד". אברהם היה ספורטאי ועסק בענפי-ספורט שונים ובעיקר בשחייה ובצלילה. כשחיין השתתף בצליחת הכינרת וכצוללן קנה לו מעריצים רבים. הוא נהג להסביר, כי כושרו בתחום זה בא לו מילדות, כשנהג לצלול אל מימי מפל "התנור" הסמוך למושבת-מגוריו. הוא גם הצטיין בניווט וקבוצתו, שייצגה את בית-ספרו בפרדס-חנה, הצטיינה בתחרויות-הנוער הארציות בניווט. גם במסגרת הגדנ"ע היה פעיל מאוד, עבר קורסים ומונה מ"כ. כבעל אישיות מקורית, רחק ככל האפשר מחיי-שיגרה. הוא הרבה להאזין למוסיקה, היה חובב-טבע נלהב ובכל הזדמנות יצא לטייל ברחבי-הארץ. מטבעו היה תקיף ומהיר-החלטה ומעולם לא איבד את שלוותו; יחד עם זאת היה ענוותן ושקט, ידע ליהנות מדברים פשוטים ואהב לבלות בחברת ידידות וידידים. אברהם אהב לעבוד, השכים קום וגרר אחריו במרצו את חבריו. הוא היה אדם חברותי מאוד, נכון לסייע לזולת ולעזור בעצה ובמעשה. כתב עליו חברו: "נהניתי בעיקר לעבוד במחיצתו בפריקת עגלת-ירק, שכן אברהם היה עושה 80 אחוז מהמלאכה ואילמלא חשש להעליבני, ללא ספק היה מציע לי לעשות את כל העבודה לבדו". אברהם ייצג בעיני חבריו את בן-הגליל הטיפוסי, ולכן כינוהו גם בשם-חיבה "מטולה", או "טולקה". מאז ומתמיד אהב מעשי קונדס והשתתף בכל "מבצעי שובבות" עם חבריו. כבן מסור למשפחתו נהג תמיד לסייע בעבודות המשק של הוריו והתמיד בכך גם בחופשותיו בתקופת שירותו בצבא. אברהם גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1970 והוצב לחיל-התותחנים. לאחר סיום הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס מ"כים, השלים קורס-קצינים. אחרי-כן סיים קורס קציני חת"ם והוצב ליחידת תותחנים ברמת-הגולן כקצין-סוללה בדרגת סגן. לדעת מפקדו נשקף לאברהם עתיד מבטיח כקצין תותחנים מעולה שהתקדמותו מובטחת. במלחמת יום הכיפורים שימש אברהם כקצין-מרגמות כבדות בצפון רמת-הגולן. במשך יומיים הפליא לעשות בפוקדו על סוללה, שהנחיתה אש על האויב בקרבות הקשים. ביום י"ב בתשרי תשל"ד (8.10.1973) הצטרף אברהם לאחד הצוותים שפעלו בלי הרף, כדי לוודא על-ידי נוכחותו במקום, פעולה נמרצת של הצוות. בהתפוצצות שאירעה במקום נפגע ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין במטולה. השאיר אחריו הורים, אחים ואחות. במכתב-תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד-היחידה: "דבקותו של אברהם בכל משימה שהוטלה עליו, הייתה לסמל ביחידה כולה. לפי בקשתו המפורשת הועבר ליחידתנו, כדי שיוכל לשרת קרוב למטולה שכה אהב. קרבתו למקום-מגוריו הגבירה ללא ספק את דבקותו ומסירותו, כיוון שחש, כי על ביתו ועל משפחתו ממש הוא מגן". בית-ספרו הוציא לאור חוברת לזכר חניכיו-בוגריו שנפלו בקרבות ובה כלולים דברים על אברהם מפי חבריו. כתב אחד מהם: "אני חושב עליו במושגים של שיר הפלמ"ח הנודע 'דודו', שכן מעולם לא הכרתי בחור ששם זה הולמו יותר. קשה לי לחשוב עליו כעל מת, שהרי מי כמוהו – יפים לו החיים. בלבי ישאר תמיד אותו בחור צוחק".
