בן לובה ודוד. נולד ביום כ"ב באלול תשל"ו (17.9.1976) בבית החולים "צהלון" שביפו, בן הזקונים להוריו ואחיהן הצעיר של אריאלה ועדי. אלדד הגיח לעולם שבוע בדיוק לפני ראש השנה ואת ברית המילה ערכו לו בערב החג ממש. כיאה לבן הזקונים היה אלדד האהוב והמפונק ביותר בבית. הוא החל ללמוד במחזור כ"ג של בית-הספר היסודי "לב טוב" בהרצליה. בסיום בית-הספר היסודי נכתב עליו: "אלדד הוא טיפוס חמוד, שקט / ובכיתה לא תמיד מת להתבלט / אבל חוכמה כולם יודעים שבו יש / ובקליעה לסל הוא (כמעט) לא מפקשש. / תחביבו הוא להתעסק עם מחשבים / ואותו כולם אוהבים". אלדד המשיך את לימודיו העיוניים בתיכון "ראשונים" בהרצליה, שם נחשב לתלמיד טוב, אשר השקיע בלימודיו והתייחס אליהם ברצינות רבה. את עיקר מרצו הקדיש ללימודי הכלכלה והכימיה והישגיו היו מעל לממוצע. אלדד זכור כנער חברותי ומלא שמחת חיים, שאופיו הנוח והביישני ליווהו בכל דרכו. ניכר היה כי יש לו חוש אחריות מפותח. לאלדד היו נטיות ספורטיביות חזקות. מילדותו נמשך לענפי ספורט שונים והצטיין במיוחד בכדורסל. הוא השתייך לאגודת הספורט "הפועל הרצליה" ושיחק בקבוצת הכדורסל שלה עד גיל שש עשרה. אז גמלה בלבו ההחלטה לעזוב את הענף, על אף הצטיינותו, וזאת בשל קומתו הנמוכה-יחסית. מאז, המשיך לעסוק בכדורסל כתחביב בלבד. בצעירותו שיחק תקופה מסוימת בקבוצת הכדורגל "מכבי הרצליה" ובהמשך, אימן קבוצת ילדים קטנים בבית-הספר "יוחנני" בעיר. תחום נוסף בו התבלט הוא ריצות שדה (ריצות למרחקים ארוכים). במסגרת זו השתתף בתחרויות איזוריות שנערכו בשכונת הדר יוסף בתל אביב. אלדד מצא עניין גם בתחומים נוספים להם הקדיש מזמנו: הוא אהב מכוניות יפות ונהג לצלמן ולבקר בתערוכות; תחביב נוסף שאליו התמסר היה המוסיקה. הוא אהב לשמוע מוסיקת רוק, עברית ולועזית, ולצורך מימון חלקי מערכת הסטריאו, הקלטות והדיסקים הרבים שהיו ברשותו, הצטרף לחבריו שעבדו בחופשות בסניף ה"בורגר ראנץ'" המקומי. עם הזמן פרשו חבריו, אך אלדד, כדרכו, התמיד בעבודה, הפגין רצינות ומסירות ועד מהרה קודם ומונה כ"אחראי משמרת". בהמשך, סמוך לגיוסו, נבחר כ"עובד מצטיין" ארצי של הרשת. בתחילת חודש דצמבר 1994 התגייס אלדד לצה"ל. הוא שאף לשרת בחיל השריון עם חבריו הקרובים ונאלץ להילחם על מימוש רצונו בשל בעיות בריאות שפקדו אותו. מאמציו נשאו פרי ולאחר מסלול טירונות בבית-הספר לשריון, החל לעבור הכשרה בבית-הספר למקצועות טנקים. הוא הכיר אנשים חדשים ורכש חברים רבים. מפקדיו, כמו גם חבריו לשירות, התרשמו מרמת המוטיבציה הגבוהה שהפגין וציינו כי היה חייל למופת. חברו לשירות סיפר: "במסע לקבלת הטנק דחפת את כולם וצעקת, עודדת ועזרת – 'קדימה, עוד קצת, קדימה'". אלדד הגיע להישגים מרשימים, אך לא הספיק לסיים את שלב ההכשרה. ביום כ"ח בסיוון תשנ"ה (26.6.1995) נפל בעת שירותו, והוא בן פחות מתשע עשרה שנים. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהרצליה. הותיר הורים ושתי אחיות. במכתב התנחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק: "אלדד תואר על ידי מפקדיו כחייל שקט וחברותי, אשר אהב לעזור ולסייע לסובבים אותו. היה אהוד ומקובל בקרב מפקדיו וחבריו כאחד". בהספד שנשאה מורתו של אלדד מבית-הספר התיכון, בטקס גילוי המצבה, נאמר: "אנו, חבריך לכיתה ומוריך, נזכור אותך תמיד – עם החיוך הביישני בקצה הפה, נעים הליכות, נזהר תמיד בכבודם של הסובבים אותך: חברים ומורים (ומוסיף אביו – גם הורים ואחיות). אף פעם לא פוגע בחבר, לא מעליב איש. ואולי התכונה הבולטת ביותר שלך: הצניעות. אותה צניעות מופלאה, למרות שהיו לך כל כך הרבה סיבות להתגאות: היית התלמיד הטוב ביותר בכיתה בספורט, בעל יכולת מעולה, מוכשר, מתמיד, עקבי. היתה לך יכולת התבטאות מעולה בכיתה והשגת את הציון הגבוה ביותר בהבעה. העט היה הדרך שלך להתחבר לעולם ודרכו בצבצה הרגישות שלך. רגישות זו שעשתה את עולמך הפנימי לעשיר יותר, שאפשרה לך לחוות דברים בעוצמה גדולה יותר ובכאב גדול יותר – רגישות שהובילה אותך, אולי, לסוף". חברו של אלדד לשירות הצבאי כתב לזכרו: "לשאוף שלא להיות בסוף. / רק בהתחלה. / שתרוץ אתך קדימה, כל המחלקה. / …לשים יד, לתת מלה שתעודד, / כשהוא סוחב את הפק"ל הכי כבד. / לתת הרבה עזרה, גם בלי קבלת תמורה. / להיות טוב בשקט, גם כשלא כולם רואים, / זה יכול רק אדם שמלא טוב מבפנים." להנצחת זכרו של אלדד נקראת תחרות העובד המצטיין של רשת ה"בורגר ראנץ'" על שמו.
