גרבובסקי, עידו

בן אביבה ואבשלום. אח בכור לבר. נולד ביום כ' בכסלו תשמ"ו (3.12.1985) ביישוב הררית שבגליל. בהיותו בן חמש עברה המשפחה לקיבוץ משאבי שדה שבנגב, שם החל עידו את לימודיו בבית הספר היסודי "משאבים". כשהיה בן שמונה התמקמה המשפחה בראש העין, וכאן, בשכונת גבעת הסלעים, גדל עידו וחי את חייו עד יומו האחרון. עידו התחנך בבית הספר היסודי "אפק", בחטיבת הביניים "גוונים", ובבית הספר התיכון "בגין". משך כשנתיים היה פעיל בשבט "העוגן" של תנועת "הצופים". את פרויקט המחויבות האישית שלו, בכיתות י-י"א, הקדיש לפעילות התנדבותית ב"משמר האזרחי". הוא נהנה מהאחריות הרבה אשר הוטלה על כתפיו ואף קיבל תעודת "מתנדב מצטיין". חופש – זה היה הערך העליון והמקודש בעבור עידו, ועל פיו התנהל. כבר כאשר למד לזחול, מספרת אמו, בגיל שישה חודשים, זחל לבדו מרחק של כחמישים מטר לביתם של סבא וסבתא. גם לגן הלך לבד, בקצב שלו, מתבשם ממראות הטבע והפרחים. הים היה אחת מאהבותיו הגדולות של עידו, ושיקף את כמיהתו לחופש ולעצמאות. בים, נהג עידו לומר, הוא מוצא את שלוות הנפש שלו. עידו אהב לשבת לבד בחוף אפולוניה, מול הגלים, עם עצמו ועם מחשבותיו ועם בקבוק בירה ביד, ואם היו גלים גבוהים – גלש עם כל החבר'ה. כמו ציפור, עידו תמיד חיפש דרך לצאת לחופשי, ולכן בכיתה, אם הופיע לשיעור, היו עיניו וראשו נתונים למתרחש בחוץ, ולמעשה, עשה את הכול כדי "לעוף" החוצה תרתי משמע… עידו אהב להיזרק בסיני ככה סתם, לזמן בלתי מוגבל, בלי טלפונים ובלי אקטואליה, רק הוא, החברים שאהב, והרבה הרבה שקט. תחביב נוסף שפיתח היה רכיבה על סוסים, ובמשך כארבע שנים רכב עם אחיו בר בחוות הסוסים "איצטרובל", בהדרכת עוז שפירא. עידו אהב את הפשטות, את הטבעי, ואת האמת הנקייה, העירומה, נטולת השקרים והמסכות. אצל עידו היו כל הקלפים מונחים על השולחן, והוא סיגל לעצמו את הנוהג לומר את כל אשר על ליבו ובמחשבותיו. דרך החיים של עידו נשענה על אמת פנימית גדולה וחזקה, והוא לעולם לא נזקק לאישורים או לחיזוקים. את הדרכים שבהן הלך בחר לבד; הוא לא הרבה להתייעץ, ותמיד ידע מה טוב ומה נכון בשבילו.  מקור הכוח של עידו ומקור גאוותו היה הקשר המיוחד עם בני משפחתו, שהתאפיין באהבה, בחברות, ובפרגון אין-סופיים. אביבה, אמו, הכירה בצורך של עידו לבחור ולהחליט בעצמו כיצד לנהוג, אפשרה לו את כל החופש שרק היה צריך,השתדלה לא לכפות עליו דבר אלא המליצה, והדריכה אותו בקפידה לבחור את השבילים הנכונים ביותר בעבורו. עידו רופד באהבה אין-סופית, וזכה לרשת של ביטחון ושל תמיכה למקרה שיטעה או ימעד. עידו, מצידו, בטח באמו וידע שיוכל לספר לה הכול, שהיא תמיד תקבל אותו, תבין ותאהב. עם אביו ניהל עידו מערכת יחסים של חברות אמיצה ויוצאת דופן. השניים יצאו לטיולים משותפים בארץ, שוחחו בפתיחות וחלקו חוויות. בר, האח הצעיר, מספר כי עידו היה אח מגונן ואכפתי שהפגין כלפיו מסירות נפש, תמיד ייעץ, התחשב, לא שמר טינה, ובעיקר אהב מאוד. לראיה, אף שלכל אחד מהאחים היה חדר משלו, בלילה היו פותחים מיטה גדולה וישנים יחד, ובכל יום הולדת הכינו זה לזה שולחן עם ממתקים. עידו היה אדם מאושר. הוא אהב את החיים, אהב את הבריות, אהב את הארץ והכיר כל פינה בה והיה מחובר לטבע. בעיניו הגדולות והתמימות ובחיוכו הרחב הקרין עידו שמחה חסרת דאגות. עידו מעולם לא רדף אחר הישגים והיה רחוק מתחרותיות או מדורסנות. המוטו שלו, "חייה ותן לחיות", הפך את השהייה בחברתו לכיף גדול. עידו אף פעם לא היה לבד, ובכל תחנה שהגיע אליה אימץ חברים חדשים. הוא אהב את חבריו כשם שהם אהבו אותו, וניצל כל רגע פנוי לבילויים, לשמחה ולהנאה כשהוא הדמות הדומיננטית והמובילה. המוזיקה שאהב עידו כללה שירים ישראליים ויוצרים כאביב גפן, אך הוא גם אהב מאוד להאזין לשירים עבריים ולשירי ארץ ישראל, והעריך את שירתה של חני ליבנה. רק בשנתיים האחרונות של לימודיו בתיכון נפתח למוזיקה לועזית, וגילה את הרגאיי ואת המוזיקה השחורה שרק החלה להתפתח אז בישראל (להקת "התקווה 6"). שיריו של בוב מארלי התמזגו היטב עם שמחת הפשטות, האהבה, השלום והחופש. מסרים אלה הולידו את הדגל של עידו "we are free" שהפך לסימן ההיכר שלו, ולאחר נפילתו, לאחת מדרכי הנצחתו. ראשיתו של הדגל בחגיגת הסיום של לימודי התיכון, אז הכינו החברים דגל מסדין, שצבעו בצבעי אדום-צהוב-ירוק – צבעי מוזיקת הרגאיי ובוב מארלי. בזמן שהמתינו שהדגל יתייבש, קרא עידו: "סיימנו תיכון! אתם קולטים?? אנחנו חופשיים, אנחנו חופשיים, אנחנו חופשיים!!!" בעקבות אמירתו, טבע אחד החברים על הדגל את המילים "We are free" שביטאו את שהחברים האמינו בו – החופש לבחור בחיים בכל רגע ורגע, החופש המוחלט. כשירדו החברים לסיני, טרם הגיוס, נתלה הדגל על ה"חושה" שעל שפת הים. עידו, הראשון להתגייס בחבורה, הכריז כי הוא לוקח את הדגל איתו לצבא, ומכאן ואילך לא נפרד ממנו. בביתו הונחלו לעידו מורשת צבאית, ערכים ועקרונות. אביו, סגן-אלוף בחיל השריון וסמג"ד גדוד 9 היה שותף במבצעים רבים, ולחם במלחמת לבנון הראשונה כמפקד פלוגה "ל". עידו, לוחם החופש, הסתמן כהפך המוחלט מאביו; הוא היה נער שובב מאוד, מפוזר, לא מאורגן ונמנע ממסגרות, אך באורח פלא, הצליח הצבא לעורר בו את כל אשר הטמיע בו אביו לאורך השנים. עידו שאף ללכת בעקבותיו ולהיות שריונר ועם גיוסו לצה"ל, ב-2.8.2004, הוצב באותו גדוד – גדוד 9 ובאותה פלוגה – פלוגת "להב" שבה שימש אביו מפקד. משעה שחויל השתנה עידו מן הקצה אל הקצה. הוא הפך מסודר ומאורגן, גילה אחריות ומקצועיות, וזכה להערכה רבה מצד מפקדיו וחבריו. עידו בלט ביכולת מנהיגות, באכפתיות שהפגין, בדעותיו העצמאיות ובנחישותו לעזור לכל אחד, וכך גם קיבל על עצמו לקלוט את החיילים הצעירים בפלוגה ולהגדיר להם משימות. סיפר חבר: "עידו היה הבן אדם הכי חם בפלוגה – תמיד מסתובב עם חיוך על הפרצוף, מצחיק, אוהב, דואג לחברים. מנהיג שקט שלא נאבק על ההנהגה, אלא רוכש אותה באופיו ובמעשיו. היה ברור שאם גרבובסקי אומר אז כולם עושים." החברים של עידו מספרים על האושר, השמחה וההתרגשות שניכרו בפניו כשקיבל את דרגת הסמל וזכה לתואר "מ"מ 4" – "?'הקצין' של החיילים" – נוהג שלפיו כאשר מגיעים חיילים צעירים לפלוגה, אחד הוותיקים משמש כ"קצין רביעי". לאחר נפילתו, פסק הנוהג. בכל שבת שבה נשאר עידו בבסיס היה אביו מקפיד להגיע ולבקרו גם אם צריך היה לחצות את כל הארץ לשם כך, וידיו עמוסות בכל טוב – לעידו ולחבריו. מסורת הטיולים המשותפים של עידו ואביו נמשכה גם כעת, ובכל הזדמנות היו השניים יוצאים ל"טיולי גיבוש" פרטיים. טיול הג'יפים האחרון שלהם, בחג הפסח, היה משדה בוקר לים המלח. לכל אורך שירותו היה הדגל של עידו צמוד אליו, חלק ממהותו, ועבר איתו את כל המסלול: בכל מסדר, על הטנק, במגורים, באוהל הפלוגה ובמוצבי השמירה, אות ועדות לכך שגם בתוך המסגרת, נותר עידו אדם חופשי ומאושר. בשל הערכתם הרבה לעידו, כחייל וכאדם, החליטו מפקדיו לשבצו כתותחן קבוע בצוות טנק המ"פ. עם צוות זה, יצא עידו למלחמת לבנון השנייה, שממנה לא שב. עידו נפל בקרב בדרום לבנון, בשבת, י"ח באב תשס"ו (12.8.2006), באחד הקרבות הקשים של המלחמה, כאשר הטנק שלחם בו בסלוקי נפגע מטילי נ"ט. עמו נפלו מפקדו, סרן שי ברנשטיין, וחברו לצוות סמל-ראשון עמשא משולמי. חבר צוות נוסף נפצע. לאחר המלחמה קיבלו הארבעה ציון לשבח מטעם מפקד אוגדה 162. וכך נכתב בכתב הצל"ש של עידו: "סמל עידו גרבובסקי תפקד במהלך הלחימה כתותחן בטנק מ"פ סרן שי ברנשטיין. סמל-ראשון עידו תפקד באופן עצמאי בטנק, והיה שותף בכמה קרבות בכפרים אלו: מרכבה, תלוסה ומג'דל סלים שבהם הרגו הוא וצוותו כמה מחבלים. בצהרי שבת, כשטיפס טנק המ"פ בציר העולה למבואות הכפר ע'נדוריה, קרס הציר מאחורי טנק המ"פ ונוצר נתק בין כוח המ"פ לשאר הפלוגה מאחור. כשעה ארוכה נלחם הטנק בגבורה, כשהמ"פ מנסה לחפש ציר תנועה חלופי לגדוד הנע בעקבותיו. הצוות תפקד באופן עצמאי עת שהמ"פ היה עסוק בלחימה, בניסיון חיפוש ציר וחילוץ טנק מ"מ 2 שנתקע בסמוך. סמל-ראשון עידו, כפי שנהג בכל שבועות הלחימה, סרק באופן עצמאי, איתר מטרות ודיווח למ"פ על ממצאיו גם כשהבין שטנקי הפלוגה הסמוכים נפגעים. … סמל עידו גרבובסקי הפגין רוח לחימה, יוזמה, אומץ לב תחת אש, אחוות לוחמים, קור רוח ועצמאות." במבצע חילוץ מורכב וממושך תחת אש כבדה פונו עידו ועמשא שנפגעו אנושות למטע זיתים, שם מתו מפצעיהם. הוריו של עידו מספרים את אשר שמעו מחבריו לפלוגה על רגעיו האחרונים: "עידו נתן נשיפה עמוקה ואחרונה וחבריו צעקו 'גרבובסקי אנחנו אוהבים אותך'." עידו היה בן עשרים בנפלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית שבבית העלמין בראש העין. הותיר הורים ואח. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון. מפקדו של עידו ספד לו באומרו: "אני מצדיע לך קודם כול כאדם, שתמיד הושיט עזרה לכל אדם. ידעת לעודד את חבריך לפלוגה והיית מוכן לכל משימה שהוטלה עליך, היית חייל מצטיין ואהבת את מה שעשית." באזכרת ה"שלושים" לעידו ספד לו אחיו בר: "בחיים לא חשבתי שמשהו יכול להפריד בינינו. … לעולם לא אשכח איך דאגת לי כשהיינו ילדים קטנים, איך שמרת וגוננת עליי. תמיד הרגשתי שהקשר בינינו בתור אחים וחברים זה קשר נדיר. … האהבה שהקרנת כלפיי היא אהבת אמת. … כל רגע ידעת להפוך להנאה, אני לומד ממך לחיות את הרגע וליהנות מתענוגות החיים. … אני מרגיש מוגן כשאתה איתי, ואתה איתי כל הזמן. אנחנו ביחד לנצח, אני ואתה, עידו ובר." הספידה את עידו אביבה פז, המחנכת: "… מאז שהתמלאכת עידו, ואני משתמשת במילה הנפלאה שכתבת על הארונית הצבאית שלך, היא מילה נפלאה כי מלבד ההקשר המלאכי שלה, היא לא מילה סופית. היא משאירה אותך איתנו, צופה בנו, ומעיר לנו הערות ממעל, ממשיך להיות איתנו. אז מאז שהתמלאכת אני לא מפסיקה לערוך חשבון נפש על כל צעד שלי ועל כל אמירה שלי לתלמידים הנוכחיים. כתבתי להם כי הם צריכים לדעת להעמיד את האהבה מעל לכול ולא לפחוד לומר שהם אוהבים. אוהבת אותך. אביבה." שחר בן-אריה, חברת המשפחה, כתבה וביצעה שיר לזכרו של עידו: "אהוב יקר / פרידה תמיד כואבת / פרידה תמיד מאכזבת / במיוחד כשהיא ממך / כי אין עוד אחד כמותך / אתה במקום / הרבה יותר רגוע / הרבה יותר בטוח / מקווה שאתה מאושר / … / רק מאחלת לך חיים מאושרים / שתקפוץ ותגדל ותשמח / בין מלאכים / … / השארת בדידות / השארת ריקנות / לבבות רבים נשברו / לא חשבנו שתמות / כמו פרח שנקטף בטרם פריחתו / כמו עץ שנכרת בטרם צמיחתו / כך הלב הפסיק לפעום / באותה שנייה שאמרו / 'הלך עוד יהלום' / עידו… עידו…" השיר הועלה לאינטרנט, ומופיע בכתובת: http://tarot1.cafe.themarker.com/view.php?t=1002968. בתום המלחמה הוחזרו למשפחתו של עידו חפציו, וביניהם הדגל. המשפחה, הדוגלת ב"הנצחה פעילה" של עידו, ייסדה את העמותה "עידו לעד" השוקדת על הנצחתו במפעלים שונים. "מטע של חופש" זהו מטע זיתים בגליל – מתחם אירוח בטבע שהוקם במטע הזיתים של סבו וסבתו, יוסף ואיבי נואה, בין יודפת להררית, ומסמל את המשכיות החיים מתוך כבוד ואהבה לטבע ולאנושות. את הזיתים במטע שתלו בדיוק בשנה שעידו נולד בה. עידו היה מחובר מאוד למקום שייצג עוד בחייו את אהבתו לארץ, לגליל, לנוף הירוק, לעצי הזית, לאדמה ולשמים הפתוחים, ושסימל בעבורו חופש, שמחה, מרחבים, משפחתיות, חברים – ובעצם את החיים. במטע מתקיימות פעולות גיבוש לקבוצות, פרויקטים חינוכיים וימי גיוס לעבודות בשטח המטע. הופקו מדבקות לרכב ומחזיקי מפתחות עם הסיסמה"We are free" . חבריו של עידו לוקחים את הדגל המקורי למסעותיהם בעולם, ומצטלמים עימו. בית הספר "אפק" בראש העין הנציח את עידו ב"גינה של חופש" – גינה קהילתית שבה ניטעים גידולים אקולוגיים. חטיבת הביניים "גוונים" מקיימת כל שנה ריצת ניווט, וכן נטעה עץ לזכרו והקימה בבית הספר פינה על שמו – "פינה של חופש". מחלקת חיילים בבסיס "חוות השומר" אימצה את עידו ויצאה למסע בעקבותיו, כשדגל החופש מחדיר בהם מוטיבציה ברגעי הקושי. כתבה אביבה: "עידודו שלי. … כבר שלוש שנים שאנחנו בעולמות שונים, אתה איי שם ואנחנו איי פה. … היום גם אני כבר בת שלוש. בת שלוש בחיים החדשים. הגיל שבו מתחילים לדבר ברור, לגבש זהות עצמית, להתפתח חברתית, להיות סקרנים, עקשנים, להבין שכולנו קשורים אחד לשני ולגלות את העולם מחדש. זהו עולם שיש לו שפה, אך לשפה הזו אין מילים. רק הרגשה. … עוף חופשי ורחף באושר מעל שלולית הבינוניות, מעבר לימי ההולדת ולאורך חיי הנצח. שנינו נפגשים עכשיו וניפגש בעתיד כשנחפוץ בכך. … שא ברכה ילדי אהובי. אתה מלך." מתוך אהבתו לפלוגת "להב", רכש אביו פנסים לכל חיילי הפלוגה, ועליהם הכיתוב "האור של עידו". "מבחינתנו," כתב, "הפנס שמסמל את עידו ואת אור דרכו, יכול גם להאיר את דרכנו ולנתב אותנו כשהדרך לא כל כך ברורה, להאיר כשכבר לא רואים את האור בקצה המנהרה והכול חשוך. זה האור שבזכותו השתנינו." תמונותיו של עידו ומצגת "מטע של חופש" מופיעים באתר האינטרנט שהוקם לזכרו, בכתובת http://www.idolaad.co.il/. כן נפתחה לזכרו קבוצה באתר "פייסבוק" בשם עידו לעד.