ג’מיל, סלם

סלם, בן ציונה ואברהם קפאח, נולד בשנת תרצ"ד (1934) בגפלה שבתימן ועלה ארצה בשנת 1949. על אף שלא עלה בידו ללמוד באורח סדיר הצליח להרחיב את השכלתו בכוחות עצמו. סלם היה אדם אופטימי ושמח בחלקו. הוא היה חברותי, אהב לעזור לזולת והיה אהוד על חבריו, שכינוהו בשם חיבה "שלום". הוא היה בן נאמן ומסור להוריו, דואג למשפחתו ועשה כמיטב יכולתו כדי לעבוד ולפרנסם, אפילו בתקופת שירותו בצה"ל, ולמרות הקשיים שנגרמו לו בשל כך. עם עלייתו עבד כפועל בעבודות שחורות במשך שלוש שנים. אחרי-כן ניסה להתקבל לעבודה כסוהר בבית-כלא אך הדבר לא עלה בידו. הוא גם התכונן לעבור בחינות-נהגות ולקבל רשיון-נהיגה, אך לא היה סיפק בידו. סלם היה פעיל למען המפד"ל והקדיש לכך את כל זמנו הפנוי, בעיקר בעת מסעי-בחירות. סלם גויס לצה"ל במחצית מרס 1953 והוצב לחיל-התותחנים. לאחר הטירונות ולאחר שהשלים קורס תותחנות, הוצב ליחידת תותחנים מתנייעים בתפקיד תותחן. הוא היה חייל שקט וממושמע ולדברי מפקדו היה מסור וחבר נאמן וכל מי שהכירו – אהבו. בצבא שימש גם כסמל-דת ואחראי על הכשרות ביחידתו. הוא השתדל שלא להדאיג את משפחתו ולא הרבה לספר על קשייו. בחופשות נהג לעזור בבית ככל הנדרש. הוא ביקש לשרת שירות-קבע בצה"ל אך צורכי-הפרנסה של משפחתו מנעו זאת. לאחר ששוחרר מהשירות הסדיר הוצב לכוחות המילואים ובמסגרת המילואים השתתף בכל מלחמות ישראל – החל במלחמת סיני וכלה במלחמת יום הכיפורים בקרבות הבלימה נגד המצרים בסיני. ביום כ' בתשרי תשל"ד (16.10.1973) לחם עם יחידתו בציר המרכזי בחזית תעלת סואץ ובהפגזה שהנחיתו המצרים נפגע ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל בירושלים. השאיר אחריו אישה וחמישה ילדים, הורים ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. במכתב-תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "בעת הלחימה הותקף צוותו של סלם מן האוויר וחברים רבים שלו נפצעו, אך הוא המשיך למלא את תפקידו בשקט ובמסירות – עד שנפל".