בן נירית ואורי. נולד ביום ח' בתשרי תשמ"ט (19.9.1988) בחיפה. אח לנטע וכליל. בגיל שנתיים עברה המשפחה ליקנעם, וכאן גדל אוהד, התחנך והתבגר, החל את לימודיו בבית הספר היסודי "ארזים", וסיימם בבית הספר העל יסודי המקיף "אורט יקנעם על שם יגאל אלון " במגמת גרפיקה, מחשבים ואנגלית . במקצועות אלה, שהיו האהובים עליו, הגיע אוהד להישגים גבוהים מאוד, אך למען האמת, לבית הספר אהב ללכת בעיקר כדי להיפגש עם החברים, ופחות כדי ללמוד… תכונתו הבולטת של אוהד, שניכרה עוד בהיותו ילד צעיר, הייתה התעניינותו הרבה בבני אדם והרגישות שגילה למצוקותיו של החלש וחסר האמצעים . אוהד, מספרת אמו, רצה בכל מאודו לעזור ולסייע לאנשים שלא שפר עליהם גורלם, וכבר בעת שהיה בכיתה ד', הכין עבודה מרגשת שבה ליקט קטעי עיתונות על מקרים קשים. רגישותו של אוהד התבטאה גם באהבתו לבעלי חיים – ובעיקר לחתולים, ו אהבה גדולה הייתה לו לחתול המשפחה, טיגר. אוהד היה חברותי מאוד ואהוב על כולם, בזכות רוחו הטובה והנעימה, ובשל חוש ההומור המיוחד, שהיה אחד מסימני ההיכר שלו. בתקופת התיכון השתייך אוהד לחבורה עליזה, שיחד אהבו לבלות, לצחוק ולהשתטות. בבית, היה אוהד מחובר מאוד לכליל, אחותו הצעירה ממנו בעשר שנים, ועזר מאוד בגידולה. גם בנטע, אומרת אמו, עזר לטפל, אך בשלב מסוים, כשגדלה, החל לחמול עליה פחות ולהציק לה יותר… ארבע שנים הפרידו בין אוהד לנטע, אבל ככל שהתבגרו הפכו לחברים טובים והרבו לפטפט, לחלוק חוויות ולצחוק ביחד . אוהד ניחן בכישרון מוזיקלי מפותח, ועד כיתה ז' ניגן בפסנתר, בחצוצרה ובגיטרה. לאחר מכן גילה את קסמי המחשב ומאז, הקדיש לו את רוב זמנו הפנוי. אוהד אהב מאוד משחקי מחשב, ואף השתתף כמה פעמים בתחרות של משחקי מחשב שהתקיימה בתל אביב. מפאת משקלו הנמוך, היה אוהד פטור מחובת השירות הצבאי, אך הוא התעקש להתנדב ולשרת כמו כולם. ב-6.12.2006 התגייס לחיל האוויר, הוצב בלהק מודיעין (למד"ן), ושירת בקריה ביחידת שט"ל (שירות טכנולוגי למודיעין) כעובד מעבדת צילום. על הרושם שיצר בסביבתו מספר רב-סמל-מתקדם מיכאל, אחד ממפקדיו : "אוהד היה חייל שקט, צנוע, מופנם ומסור לעבודה. מי שזכה להכירו מקרוב נהנה גם מחוש ההומור המיוחד ומשמחת החיים יוצאת הדופן שלו. לאוהד היה ידע מקצועי גבוה מאוד בתחומו. הוא יצר מערכות יחסים טובות עם כל החיילים ביחידה, לא נקלע לריבים עם אף אחד והיה אדם מאוד נוח לבריות." אוהד עבד במשמרות, ומאחר שלא רצה להישאר לישון בבסיס, היה חוזר הביתה בתום כל משמרת. לא היה זה דבר של מה בכך – כמעט בכל יום עשה אוהד את הדרך הארוכה מתל אביב ליקנעם ובחזרה, אלא שדווקא כאן, קרוב כל כך הביתה, בנסיעה שגרתית עם חברים, נקטפו חייו – חודשיים בלבד לפני יום הולדתו העשרים, פרי צעיר שטרם הבשיל . אוהד נפל בעת שירותו ביום ט"ז בתמוז תשס"ח (18.7.2008), בתאונת דרכים מחרידה שאירעה בין דליית אל-כרמל לצומת אליקים . נהג הרכב שבו נסע אוהד סטה לפתע ממסלולו לנתיב הנגדי, והתנגש ברכב אחר שהגיע ממול. אוהד , שנפצע אנושות, הובהל לבית החולים "רמב"ם" שבחיפה . משך כמה שעות נאבקו הרופאים על חייו, אך מאמציהם להצילו עלו בתוהו, ובשעת לילה מאוחרת של ערב שבת, נקבע מותו. עוד ארבעה בני אדם נפצעו בתאונה, אחד מהם אנוש. רבים ליוו את אוהד לדרכו האחרונה, ביום י"ז בתמוז תשס"ח (20.7.2008), בחלקה הצבאית שבבית העלמין ביקנעם, שם נטמן. אוהד הותיר אחריו הורים ושתי אחיות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל. ספד לו אביו: "באדי בן אהוב שלי. אני מנסה לכתוב לך כבר יומיים ולא הכי מצליח לי. המחשבות, הגעגועים, הכאב וחוסר האונים שלי על שלא יכולתי לעזור לך הפעם, אינם מרפים ממני. חייך רצים מול עיניי כמו סרט נע, מרגע לידתך ועד יום שישי הארור האחרון. אוהדי, הייתה לי זכות גדולה להיות לך לאב. כמה כוחות שהענקת לי. … הפליאה אותי רגישותך לאנשים, לאחיותיך, ובעיקר אליי. איך תמיד ידעת, לפי קולי בטלפון, באיזה מצב רוח אני נמצא. ועכשיו קולך נדם! חיבוק גופך הצנום יחסר. ברק עיניך נמוג. אוהדי, כמה שאני רוצה לחבק ולנשק אותך, לראות את עיניך הגדולות והיפות ולשמוע את קולך אומר לי: 'אבא, אני אוהב אותך', להחזיק את ידיך, אצבעות הפסנתרן… איך ידעת להריץ אותן על מקלדת המחשב. אף פעם לא הבנתי איך אתה עושה זאת בכזו מהירות. באחד מימי הזיכרון לחללי צה"ל סיפרתי לך כמה פחדתי להקים משפחה מאחר ששכלתי אב. תמיד פחדתי שיקרה לי משהו, ושילדיי יחוו את מה שחוויתי אני . סיפרתי לך, שאתה בשבילי כמו השיר של אהוד מנור 'זו ילדותי השנייה'. לא הבנת לְמה אני מתכוון, אלא רק אחרי שהסברתי לך. הבטחתי לך שאקריא לך את השיר ולא הספקתי… אני מקריא לך אותו עכשיו… אוהד, לא התכוונתי לקבור את ילדותי השנייה. רציתי להמשיך לראותה פורחת, ואני לא יכול להיפרד ממנה. תודה שהיית בן נפלא ומסור, אח אוהב וחבר נאמן. נוח על משכבך בשלום." ספד לאוהד מפקד היחידה, סגן-אלוף יובל ישראלי: " אוהד, בתפקידו כחלק מלהק המודיעין של חיל האוויר, שירת במסירות ו בגאווה, והיה לאורך עשרים החודשים החולפים שותף למגוון פעילויות ליבה מבצעיות. כולנו, מראשון בני המשפחה ועד אחרון החיילים אשר ניצבים כאן הערב , לא יכולנו להעלות על הדעת את צירוף הנסיבות האכזר אשר הוביל למפגשנו – מפגש הפרידה מאוהד. אף לאחר קרות התאונה הנוראה, שעות ספורות וקצרות של תקווה הוכרעו והתנפצו באחת, ובליל שבת השתנו חיי המשפחה – איבדתם בן ואח, השתנו חיינו שלנו כחברים לשירות, וכיחידה – איבדנו חבר אמת. אוהד הגיע ליחידתנו בשלהי שנת 2006. בעוד שבועות ספורים, בטקס יחידתי צנוע, יחד עם כלל חבריו הטובים ובסמוך ליום הולדתו של אוהד, היינו אמורים להעניק לאוהד את דרגתו, דרגה המסמלת מקצוענות, ותק, עשייה, ואף סמיכות וקרבה לשנת השירות האחרונה. את הדרגה הקדמנו והיא שלך אוהד, אולם, לכבודך ולזכרך, כבר לא בטקס ובמסיבה עם שאר בני מחזורך… כולנו מודעים, משננים השכם והערב את גודל הסכנה האורבת לנו בכבישים. כולנו מתורגלים בתדרוכי סוף השבוע ובמסרים חינוכיים. אוהד , בשירותו הצבאי , היה שותף לעשייה ביטחונית ראשונה במעלה, היווה חלק מצוות התומך עשרים וארבע שעות , שלוש מאות שישים וחמישה ימים בשנה את מלאכת הביטחון השוטף ו ההיערכות ללחימה. הוא ידע משמרות תובעניות, סופי שבוע ולילות, הכיר תוצרים מודיעיניים על אודות איומים מרכזיים בזירות עניין שונות ומגוונות, אולם, האיום המרכזי והנורא, מצוי כאן בצומת, והכול השתנה באלפית השנייה… אוהד הוכר ומוגדר על ידי חבריו לשירות בצורה מאוד פשוטה: 'ניתן לסמוך עליו, פשוט ייתן את כל כולו, בשקט ובצנעה…'. לפני ימים ספורים , אגב ויכוח כמעט שגרתי בין מספר חיילים , אמרה אחת החברות לגף : 'אם היו רבים כמו אוהד, כלל לא היינו מתווכחים'. וזה סוד עוצמתו , ועל כך כולנו בוכים . אין לנו רבים כמותו, ומליל שבת אף אין לנו אותו… אוהד לא היה חייל המנסה לשאת חן או לבלוט אל מול המפקדים. אוהד היה, עודנו, ולנצח , שייך לחברים, אותם הצחיק, איתם ואיתן שקע בשיחות, איתם ואיתן עבד, תרם ונתן, הכול בשקט, בצנעה בענווה, תוך התנדבות לכל משימה, תוך ביצוע מוקפד, מקצועי, תכליתי ומוכוון מטרה. … אוהד, אין מילים אשר יקלו על היגון. אין דרך לתפוס איך נגדע אילן החיים, איך אין יותר תכניות, וזה בדיוק השלב שבו דרך הטבע היא לתכנן , לחלום ולהגשים. אוהד, אנו אוהבים אותך, מצדיעים לך ונפרדים ממך בכאב קשה מנשוא. יהי זכרך ברוך." הספדה של נטע, האחות: "אוהדי, אח יקר, אני יושבת פה בחדר שלך עם כל הדברים שלך, מנסה לעכל את זה שלא אראה אותך יותר ולא מצליחה. זה לא נתפס אצלי במוח, זה לא הגיוני, אני לא מאמינה, איך נסתדר בבית בלעדיך? בלי החיוך שלך והשטויות שלך, מי יציק לי עכשיו? זו הפעם הראשונה שאני מתגעגעת להצקות שלך, עכשיו כשאני יודעת שזה לא יהיה יותר. אני יודעת שזו לא אשמתי, אבל אני מרגישה שלא הראיתי לך מספיק כמה אתה חשוב לי וכמה אני מעריצה אותך, ואני מצטערת שלא אמרתי לך מספיק פעמים כמה שאני אוהבת אותך, אבל זה לא אומר שאני לא – אני אוהבת אותך ותמיד אוהב, בחיים לא אשכח אותך , ואתה אצלי בלב תמיד. בשבילי, אתה לא מת. אתה חי אצלי במחשבות ובחלומות. אני עוצמת עיניים ומדמיינת אותך מולי ומדברת איתך בלב, וזה מה שעוזר לי לעמוד על הרגליים ולנסות להיות חזקה כמה שרק אפשר. … אני מבטיחה לך שאהיה חזקה ואתמוך באימא ו באבא ואשמור על כליל הקטנה, ולא אוותר על המשפחה שלנו. אנחנו נהיה חזקים ונמשיך לחיות , ואתה איתנו, שומר עלינו מלמעלה, שמור אצלנו בלב ובזיכרון. שלך תמיד, אחותך הקטנה נטע." כתבה ידידתו הטובה מהצבא : "אודיייייייי, אין לך מושג כמה אתה חסר לי. היית הידיד הכי טוב שלי. היית בשבילי כמו אח … היית הבן אדם הכי מיוחד שהכרתי, היית אדם נדיר, מעטים יש כמוך… … היה בך משהו כל כך מיוחד, מין קסם כזה … רחלי, אתה ואני היינו כמו שלישייה, קראתי לנו 'שלישיית מה קשור' – כל פעם מישהו אחר היה האח הגדול של השניים האחרים. … אין אחד או אחת שלא אהב/ה אותך . … הגף ממש לא אותו דבר בלעדיך, הוא קר ושקט. … אומרים שהנשמה נותנת סימנים לאנשים כמה חודשים לפני שהב ן אדם הולך למות. עכשיו שאני מסתכלת על זה היו מלא סימנים … השארת לנו את הצחוק שלך , שזאת המזכרת הכי טובה שיכולת להשאיר. … כל הזמן היית אומר לנו: ' אני משתחרר איתכן או לפניכן, אין מצב אני משתחרר אחריכן', וכך באמת קרה. השתחררת לפנינו. … למרות שאתה רחוק עכשיו, אני יודעת שאתה מתבונן בי מקרוב. למרות שאני לא יכולה לראות אותך ולהרגיש את החיבוק שלך שוב אני יודעת שאתה שם, רואה אותי ומרגיש אותי … אומרים שאלוהים לוקח אליו את הטובים ביותר, לכן הוא לקח אותך. שם למעלה הוא דאג לך שיהיה לך מקום טוב, שישמרו עליך מלאכים, כי תמיד דאגת לכולם שיהיה להם הכי טוב. אודיייי , אנחנו אולי נפרדנו לעולמים , אך תדע שבלב לא ניפרד בחיים . אתה תמיד תהיה איתי בכל דבר שאעשה או אחשוב . איתך לנצח, מיסטי. " חמישה חודשים לאחר נפילתו של אוהד , כתבה אמו: "בן מתוק שלי. השנה הכי רעה בחיים שלי הולכת להיגמר. השנה הכי רעה בחיים שלך נגמרה כבר לפני כמה חודשים. אני לא מפסיקה לחשוב על המשפט 'מי ייתן מותי תחתיך היום' מקינת דוד. עכשיו המילים האלה דוקרות אותי כמעט בכל רגע כשאני נזכרת עד כמה אתה חסר לי. באמת שהייתי רוצה להחליף איתך מקום. אני חייתי מספיק, אהבתי הרבה, טיילתי המון ולמדתי, עשיתי כמעט כל מה שרציתי. אני יכולה לוותר לך על המשך הנוכחות שלי על פני כדור הארץ. ממילא שום דבר כבר לא יהיה כמו פעם. גם כשאני מטיילת ומגיעה למקום מקסים אני מתחילה לבכות על כך שאתה לא תוכל לחוות אותו. כשאני שמחה ומאושרת אני גם עצובה, כי אתה לא תוכל להרגיש שמח כמוני. … איך חיים עם בלי אתה? בלי אח גדול? … כנראה שלא אסלח לעצמי לעולם על שלא שמרתי עליך מספיק טוב. לא עטפתי אותך – הרגשתי שאתה יכול לשפוט מה טוב ומה לא. טעיתי, או שאולי לא. המציאות כל כך קשה עד בלתי נסבלת. הראש יודע שלא היה לי מה לעשות, אבל הלב לא נותן לי מנוחה. אולי באמת לא הכנתי אותך מספיק טוב לחיים האלה ולעולם הזה? סמכתי על כושר השיפוט שלך, על כך שתדע להבחין בין טוב לרע, על שתשמור על עצמך כמו ששמרת על האחיות שלך. איפה אתה עכשיו?… איך מפסיקה אני לחפש אותך בכל מקום ? בבית, ברחוב שלנו, אצל סבא, בטרמפיאדה עם החיילים במדי חיל האוויר, במספרה של נתי, בתחנת האוטובוס לתל-אביב, בפינה של בנק לאומי, במיטה שלך, בנשמתי, בשירים על פרידות, בשקיעה." ביום הזיכרון לחללי צה"ל תש"ע כתבה נטע: "אוהדי שלי, מהיום שעזבת הכול השתנה ושום דבר לעולם לא יחזור להיות כמו פעם. בלעדיך, הבית הוא לא אותו הבית, האנשים הם לא אותם האנשים, העולם הוא לא אותו עולם והחיים הם לא אותם חיים. הכול התהפך, הטוב והמוכר הפך לרע וזר. אני כבר לא אני, הצחוק הוא לא אותו הצחוק, הכאב הוא לא אותו כאב, המגע, החיבוק, הנשיקה, האהבה… … אני מתעוררת בבוקר וכל יום מחדש מגלה שאתה לא כאן, ושוב הדקירה הזאת בחזה. לפעמים, אני חושבת, אני לא מבינה, זה לא הגיוני שאני ממשיכה לחיות ואתה לא. אני שואלת את עצמי איך אני עושה את זה, זה נראה לי בלתי אפשרי, ובכל זאת אני ממשיכה להתעורר בכל בוקר ומוצאת כוחות שלא ידעתי שטמונים בי בכלל. אח גדול שלי, כמעט שנתיים עברו, בלי לגעת, בלי לראות, בלי לדבר, בלי להרגיש אותך… אני מחפשת את ההיגיון שבחיים האלה, מנסה להבין את הגורל, ומוצאת רק כאב… רק בחלומות אתה כאן…"
