גלנץ, צבי-שמחה (“צביקה”)

בן אברהם וזלטה. נולד ביום ב' בסיון תש"ח (9.6.1948) בעיר אולם שבגרמניה. בן שבעה חודשים היה כשעלתה משפחתו ארצה. מילדותו ניכרה בו אהבה לסדר ולנקיון, לא רק במלבושיו כי אם גם בספריו ובמחברותיו. הוא למד בבית-הספר היסודי "יבנה" ברעננה. לאחר שסיים את לימודיו ברעננה זכה במלגה ולמד בבית הספר התיכון "מורשת" בכפר סבא. הוא היה עניו ומצניע לכת ולכן אהבוהו מוריו וחבריו. הוא לא אהב להתבלט ובכל זאת בלט בכל מקום במאור פניו הטובים. אחרי שנתיים רצה להפסיק את לימודיו ולעבור למגמה הריאלית, אבל בהשפעת מנהל בית הספר המשיך ללמוד ועמד בבחינות הבגרות בהצלחה. צביקה גויס לצה"ל בנובמבר 1966 והוצב לחיל השריון. בזכות אהבתו לסדר ולמשמעת הסתגל על נקלה לחיי צבא. הוא רכש חברים חדשים ונכנס לשגרת החיים שם. בכל עבודה שהוטלה עליו היה משקיע את כל כשרונו ומרצו ומשום שאהב שלמות היה עושה מלאכתו בכל לב – ובסבלנות. הוא אהב את הוריו אהבה גדולה ונאמנה, כיבד אותם וציית להם. על חייו בצבא לא סיפר להם דבר, כי לא רצה להדאיג אותם. בשעות חופשותיו הקצרות בבית היה שקט ומעיניו נשקף עצב אילם על חבריו שנפלו. אך הוא נמנע מלשתף את בני משפחתו בכך. שבוע-שבוע היה כותב הביתה ובכל מכתב ניסה להרגיע את הוריו, אחיותיו ואחיו. את מכתבו האחרון סיים במלים: "אל תדאגי אמא, כי בזה אין את עוזרת לי". הוא היה מסתפק במועט ולא התגאה בהישגיו הרבים – ואת מכתבי התודה וההערכה שקיבל לא הראה להוריו. כן לא סיפר בבית על העלאותיו בדרגה. ביום כ"ד בתמוז תשכ"ט (10.7.1969), נפל באזור תעלת סואץ. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול. מחנכו בבית הספר היסודי כתב דבר הערכה עליו וציין שהוא "ידוע היה בין חבריו כחבר טוב ומסור, בעל אופי שקט, אשר מילא את חובותיו ברצון וללא טרוניות. הוא התייחס לכל דבר בכובד ראש ואף כשצחק היה צחוקו שקול ומיושב. שאיפתו של צבי לקנות דעת היתה ידועה למוריו ולחבריו ולכן היה יחסו ללימודים רב משמעות. אם נתקל בבעיה שלא ירד לסופה והבין אותה אחרת מאשר המורה הסביר, לא נמנע מהתווכח אתו בצורה עניינית ובדרך ארץ. בהתנהגותו זו ובדבריו השקולים שהיו נאמרים ביישוב הדעת, קנה לו את אהדתם וחיבתם של מוריו ושל רבים מבני כיתתו ואף אחרי סיום הלימודים בבית הספר היסודי, כשכל בני מחזורו פנו איש לעברו, נמשכה הידידות שבינו לבין חבריו". לאחר שנפל, כתב עליו אחד מחבריו: "אם לא נפלה מעולם מריבה בינינו, הרי זה נזקף אך ורק לזכותך. ניגודים רבים ומופלאים היו טמונים באופייך הנפלא. שקט היית – אך הצטרפת ברצון לכל מעשה קונדס טוב טעם. עקשן היית – אך התבלטת תמיד בזכות הישגיך הנהדרים בלימודים. אהבת חיים נדירה נמצאה בך, צבי. . . מעטים יכולים ליהנות מבדיחה טובה כפי שידעת אתה. אהבת אנשים וחברה והיית מוכן תמיד להושיט עזרה לנזקק; ומי כמוני, העולה החדש דאז, אשר נזקק להסבר מפורט כמעט לכל מלה עברית שנייה, יודע זאת- – – זכרך צבי ילווני לעד וישמש לי מקור לא אכזב של כוח ואמונה".