גוזלן , יוסף

בן חנה ושלום. נולד ביום ט' באדר א' תשי"א (15.2.1951) במרוקו. בשנת 1954 עלה ארצה עם משפחתו, שהתיישבה בתל חנן. יוסף החל את לימודיו היסודיים בבית-הספר 'גבעון' שביישוב וסיים בו את כיתה ח'. מוריו מספרים כי היה ילד מנומס וביישן, שאהב לצייר והצטיין בהתעמלות ובמלאכת-יד. על אף קשיי הקליטה, למד במהרה את השפה העברית והסתגל לחיי בית-הספר. הוא שאף ללמוד ולהתקדם והיה לו רצון עז להצליח. עם סיום בית- הספר היסודי החליט יוסף לפנות לתיכון המקצועי בנשר, שם סיים את לימודיו במגמת מסגרות. בהגיעו לכיתות הגבוהות הורגשה אצלו התקדמות ניכרת בלימודים והוא גילה חריצות ושקדנות. יוסף זכור כמי שהיה בוגר לגילו. היתה לו ארשת פנים רצינית והוא ידע לקרוא נכונה את המציאות ולהתחשב בה. הדייקנות היתה אחת מתכונותיו הבולטות והיא המשיכה ללוותו לכל אורך חייו. היו לו חברים רבים, שאהבו לשהות במחיצתו: "ידענו תמיד שעל בחור כזה כדאי ואפשר לסמוך. חיוכו היה מלבב ואופיו השקט הביע תום נעורים. בעל מרץ היה וגורם מצב רוח טוב לכל הסובבים אותו. עצם נוכחותו במקום הביאה לכך שכולם יהיו עליזים וצוהלים." בנות כיתתו יודעות לספר כי היה "אחד מהחבר'ה… התייחס בכבוד לבנות המין החלש, היה נמנע בדרך כלל מקטטות והיה אוהב לבדר את החבר'ה." מוריו מעידים כי היה נער אחראי, בעל חוש צדק מפותח, שלעתים היה מוכן ליטול על עצמו אשמה, כדי להגן על חבריו. "כשהטילו עליו עונש, בצדק או שלא בצדק, תחילה היה מבצע אותו ואחר ניגש אל המורה ומנסה להסביר את האמת." יוסף היה חובב ספורט מושבע ושחקן כדורגל מוכשר. בנערותו שיחק בנבחרת הכדורגל של 'הפועל תל חנן' בליגה ב' צפון. בתחילת ספטמבר 1968 התגייס לצה"ל באומרו: "אם להשתפשף – אז בחיל קרבי." וכך פנה לשורות 'משמר הגבול'. הוא עבר טירונות וקורס חבלני משטרה ושימש כשוטר בשירות סדיר כשנה וחצי. מפקדיו ציינו, כי היה מהחיילים המצטיינים והממושמעים ושהתנהגותו ומעשיו היו דוגמה ומופת לאחרים. "עם יוסי לא היה צריך להרבות בדברים. במלה אחת וברמז קל הבין הכל ויכולת לסמוך עליו שהכל יבוצע על הצד הטוב ביותר," אמרו. חבריו העריכו את היותו אדם רחב לב, איש רעים, חייכן ומסביר פנים, מאלה הנחבאים אל הכלים והמקדימים "נעשה" ל"נשמע". הנכונות לתת הכל – היא שהדריכה אותו בחיי היומיום. "יוסף – הכל היה חשוב בעיניו, לא בחל בשום תפקיד. היה חייכן ובעל כבוד לחבריו ולבריות. עמד במבחן האש כחייל מעולה, בעל אמון רב בזולת ודייקן במשימותיו. לכל פעולה התנדב לצאת ראשון." יוסף גילה אומץ לב ולא פחד מאש האויב, כפי שמעידים המפקדים והחברים לנשק: "לא נרתעת מכדורי האויב ומפצצות הבזוקה אשר יום-יום רדפוך. תמיד בזת להם… היית מנהיג למופת וניהלת מדי יום ביומו קרבות מרים עם האויב אשר ממזרח לירדן… היית היד האיתנה במחלקתך." ביום כ"ב בשבט תש"ל (29.1.1970) נפל יוסף בעת מילוי תפקידו בגבול ירדן והוא בן תשע- עשרה. הוא שימש כמפקד נגמ"ש בכוח של 'משמר הגבול' שנע מזרחית לקיבוץ גשר בעמק בית שאן. לפתע נפתחה אש עזה מכיוון הגבול וקצין צה"ל, אשר עמד ליד זחל"ם צבאי שנתן חיפוי לכוח, נפגע. כשיוסף הבחין בכך, הוא נהג במהירות לעבר הזחל"ם. ברדתו לעזרת הקצין, שהיה מוטל פצוע על הקרקע, נחשף לאש האויב ונפגע בחזהו פצעי מוות. על מעשה זה הוענק לו עיטור האומץ של משטרת ישראל. בטקס הענקת העיטור סיפר מפקדו כי יוסף נפגע מאש האויב שתים-עשרה פעמים ולמרות זאת המשיך להילחם בדבקות עד אשר פגע בו הכדור השלושה-עשר. יוסף הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בחיפה. הותיר אחריו אם, שתי אחיות – מוניק ועליזה וארבעה אחים – שמואל, חיים, דני ומאיר. ביום השלושים לנפילתו ספד לו מפקדו: "יום-יום, שעה-שעה, רגע-רגע עומדת דמותך למול עינינו ואזי מרגישים אנו את עליזותך והד קולך עדיין מצלצל באוזנינו, מצלצל כקול פעמונים וזכר חיוכך כאור השמש הזורחת. אך לפתע חוזרת שוב האמת המרה … אינך פה יחד איתנו ואור השמש הזורחת כבה וקול הפעמונים נשמע כקול של בכי… הכל בוכים על הילד, על הנער ועל החייל העליז והשובב שהלך ולא ישוב." חבריו כתבו לזיכרו: "הצער והיגון סובב אותנו על כל צעד ושעל ודמותך החיננית מלווה אותנו יומיום עם צחוק פניך העליזים. טוב לבך, מסירותך למשפחה, נאמנותך לחבריך, שהיתה למעלה מן המשוער." לזיכרו של יוסף הוקם גן זיכרון הנושא את שמו, סמוך לבית הוריו. מוקירי זיכרו הוציאו חוברת זיכרון ובה דברי מפקדים, חברים ומורים שהאירו את דמותו.