בנם השלישי של סוזי ויעקב. נולד ביום כ"ט באדר תשמ"ג (14.3.1983), בבית החולים "וולפסון" בחולון. אח צעיר לרפאל ולמאיה, ואח בוגר לשי. אבי נולד בחולון ובמלאות לו חמש עברה המשפחה לנתניה. הוא למד בבית הספר היסודי "מסילות" בנתניה והיה תלמיד פיקח וחרוץ, חובב ספורט, בייחוד ריצה, וכדורסלן מצטיין. אבי המשיך את לימודיו בבית הספר השש-שנתי "אורט גוטמן" במגמת חשמל ואלקטרוניקה, וסיים בהצטיינות. המחנכת של אבי ספדה לו לאחר מותו: "היית פעיל בחברה, מצטיין בלימודים, אהוב על כולם, חבר נפש, ותמיד מוכן להושיט עזרה". מנהלת בית ספר "אורט גוטמן" תיארה אותו כנער חייכן שתרם לאחרים: "היית תלמיד ואדם מצטיין," אמרה. בספר המחזור נכתב עליו: "תלמיד שקט ובחור חכם, 'נכשל' במבחן לא קיבל מעולם. ממשיך הוא ללמוד במכללה, להיות חשמלאי שאיפתו הגדולה. עזרה רצית, לא טעית, כי לאבי ברזילי פנית". אבי אהב לעבוד והתמיד בכך הן בתקופת לימודיו והן לאחריה. הוא היה חרוץ ושקדן בכל תחומי החיים – בלימודיו ובעבודתו – ואת כל מטרותיו השיג ומימש בהצלחה. הוא חסך כסף, שעזר לו ולמשפחתו. אבי אהב לעזור להוריו והם היו גאים בו מאוד. אבי היה גבוה ויפה תואר. טוב לבו ונימוסיו היו תו ההיכר שלו. שקט וצנוע, כיבד את זולתו ורכש לו הרבה חברים. אהב לטייל ולנהוג, אך יותר מכול אהב לבלות ולצחוק עם משפחתו ועם חבריו הרבים, בעיקר במשחקי שש-בש, בכדורסל ובים. לאחר שהשלים את לימודיו התיכוניים דחה את גיוסו כדי להמשיך ללמוד במסגרת העתודה במכללת "אורט הרמלין להנדסה" נתניה, אך לאחר כחצי שנה החליט לעזוב את הלימודים, וב-9 ביולי 2001 התגייס לחיל החימוש. אבי עבר טירונות בבסיס "דותן" ולאחר מכן הוכשר בקורס טכנאֵי ציוד קרקע בבית ספר לחימוש בצריפין, בה"ד 20 (בסיס הדרכה). בתום הקורס, ב-17 בפברואר 2002, הוצב אבי ביחש"מ "שמשון" – יחידת חימוש מרחבית של פיקוד הצפון. בבסיס זה עוסקות היחידות השונות באחזקה ובתיקון של אמצעי לחימה מגוונים, ואבי שובץ בתפקיד מאחזר גנראטורים בסדנה הייעודית – טכנאי אחראי על תחזוקת ציוד הקרקע. חבריו בבסיס סיפרו שתמיד שמח לעזור ולתרום, אך לא אהב להתבלט ושמר על פרטיותו. מפקדיו העידו על אבי כי היה חייל מוכשר ובעל משמעת עצמית גבוהה, אדם סובלני, עניו ואהוד שניחן ברצון עז לתרום לצה"ל. רב-סרן יצחק כהן, מפקד הסדנה שבה שירת אבי, שוחח עימו מספר פעמים והעיד: "… כבר במפגש הראשון עימו נוכחתי לדעת, כי יושב מולי חייל אשר כל רצונו לשרת את המדינה נאמנה, ולהעניק מכישוריו למען היחידה וחבריו לעבודה. על אף המצב הקשה במשפחה, ועל אף המרחק מהבית, הפגין אברהם שמחת חיים, נחישות, סובלנות ומסירות. במהלך החודשים הספורים בהם שירת בסדנה הייעודית, הוא רכש את אהדתם של חבריו ליחידה והביא לידי ביטוי את הכישורים שהיו טמונים בו". הוא נהג לצאת לביתו פעם או פעמיים בשבוע, אך ערב הפיגוע יצא ל"אפטר" לא מתוכנן והפתיע את הוריו. למחרת בבוקר יצא בלוויית אביו לתחנת האוטובוס, ושם נפרד ממנו בדרכו למשמרת שמירה בבסיסו. אבי עלה על קו 830, שיצא מתל-אביב לטבריה. שעה לאחר מכן האוטובוס הגיע לצומת מגידו ושם אירע פיגוע דמים נורא על ידי מחבל מתאבד. סמוך לכלא מגידו נצמדה מכונית תופת לאוטובוס העמוס בחיילים ובאזרחים, ופוצצה אותו. מעוצמת הפיצוץ רוסק האוטובוס ובער. שלושה-עשר מתוך שבעה-עשר ההרוגים בפיגוע היו חיילים בשירות סדיר בצה"ל. אבי ברזילי הספיק לשרת בצבא חצי שנה עד שנפל בפיגוע חבלני בצומת מגידו, ביום כ"ה בסיוון תשס"ב (5.6.2002). הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנתניה, והוא בן תשע-עשרה בנפלו. השאיר אחריו הורים, שני אחים – רפי ושי, ואחות – מאיה. אבי הועלה לדרגת רב-טוראי לאחר מותו. ארבעת חיילי סדנת החימוש "שמשון" האחרים שנפלו בפיגוע הם: סמל-ראשון אלירן בוסקילה; סמל דותן רייזל; רב-טוראי לירון אביטן; ורב-טוראי ולדימיר מוררי. חיילים נוספים שנפלו בפיגוע הם: סמל-ראשון גנדי איסקוב; סמל-ראשון צביקה גלברד; סמל-ראשון יגאל נביפור; סמל-ראשון דוד סטניסלבסקי; סמל סיון וינר; סמל ויאולטה חיזגייאיב; סמל שריאל כץ; רב-טוראי דניס בליומין. האזרחים שנהרגו: ציון אגמון, עדי דהן, שמעון טימסיט ואליהו טימסיט. שלושים וארבעה איש נוספים נפצעו בפיגוע. דברי המשפחה לזכרו של אבי הודפסו על גבי גלויה, שמצידה האחר נכתבה תפילת הדרך: "אנו בטוחים שהרכות והאהבה שלך נשארת איתך גם למעלה בשמים כמו שהקרנת זאת עלינו, אנחנו יודעים שאתה מעניק זאת עכשיו למלאכי שערי גן-עדן, שבטח שומרים עליך או שאתה שומר עליהם, כי פה ידעת לעשות זאת במלוא עוצמתך. היו בך את כל התכונות שבן אדם יכול רק לאחל לעצמו. ידעת לאהוב ונתת אהבה, רצית שילטפו אותך וליטפת בחזרה. כל מה שנגעת היה בו ברכה, הסתובבת בינינו כמו קרן שרק הפיצה אור וחום, אור שלעולם לא יכבה וחום שלעולם לא ייפסק. הייתה לך יכולת שקשה לתאר במילים. חשבת קודם על המשפחה והחברים שלך ובסוף על עצמך". עוד סיפרו בני המשפחה על יקירם ועל תחושותיהם הקשות לאחר מותו: "לאבי היו שאיפות וחלומות רבים, אך יצור נבזה בא והרס את החלום, ופתח בתוך ליבֵּנו בור עמוק ללא תחתית, שממנו רק עצב מתחיל. אור, חום, יופי ואופי, כישרון ואהבה –בלעה האדמה ומתכסה באוצר שלנו". אחיו כתבו: "מי יודע, מי רוצה להאמין / שאוצר כמוך אפילו רוצה אלוהים. / הוא רק השאיל אותך לנו / ולקח אותך בחזרה מאיתנו / אתה עכשיו מלאך בין מלאכים / פרח בין פרחים / האור שבקצה המנהרה. / אחינו היקר, אנחנו לא נפרדים / דרכינו עוד ייפגשו / ביום מן הימים. / שמור על עצמך ועלינו / כי אתה למעלה בשמים / מסתכל על כולנו". אלוף-משנה עופר גולינסקי, מפקד יחידת החימוש שאיבדה חמישה מחייליה בפיגוע, ספד לו: "אבי, במפגשיי עם משפחתך למדתי להכיר שהיית תלמיד חרוץ, כדורסלן מצטיין, ואהבת מאוד לעזור להוריך, שגאים בך מאוד ולא פוסקים לדבר על אודותיך. אחיך האוהבים דואגים לאסוף ולתעד כל תמונה ומאמר באלבום למזכרת … ידעת להיות דמות מופת, בזכות תכונותיך ומעלותיך, התבלטת מאוד בצניעותך ובכישוריך; והדאגה למשפחה והרצון לסייע בבית לא פגעו ברצונך לתרום בשירותך הצבאי". רב-סרן יצחק כהן, מפקד הסדנה, תיאר את אבי ואת קליטתו בסדנת החימוש: "… חייל שקט, צנוע ויפה תואר. השתלבת בצורה מהירה ביחידה, וחברים רבים רכשת בתקופה כה קצרה. לכל משימה בראש זקוף הלכת. השקט, השלווה והנינוחות איפיינו אותך. בבוקר יום רביעי, 5 ביוני 2002, הכול השתנה. איבדנו חייל וחבר אשר היווה דמות לחיקוי והערצה…" "באותו תאריך מקולל ב-5 ביוני 2002, בפיגוע שהתרחש בצומת מגידו, כולנו החסרנו פעימה וחשש גדול עלה וצף," שיתף רב-סמל עוזי אלקובי, הרב-סמל הפלוגתי של הסדנה, בתחושותיו: "אבי, השאלה הראשונה שנשאלה היא היכן אבי? הבחור עם החיוך המקסים והנדיר, הפנים העגולות שמעלות חיוך, כמו תינוק קטן ומתוק. הבחור שהפלוגה קלטה אותו באהבה רבה כמו משפחה, הבחור שהתחבב על כולם בזמן כה קצר, אותו בחור שחדר לליבֵּנו עם כוונותיו הטובות בכול. אבי, היכן אתה? וחסרונך כה מורגש וטבוע בנו. אבי, שמור עלינו מלמעלה, ממלכה שאין בה שְכוֹל קר ואפל, ממלכה שבה המלאכים הם החברים, מלאכים שלא אובדים לעולם, מלאכים שהם החיים. אבי, אחי, נזכור אותך תמיד, בפלוגה, במחלקה, כחברים ובחיים. אתה שהשארת חותם כל כך עמוק על כולנו שלא נשכח אותך לעולם, וזהו ההסכם הקטן והסודי ביני ובינך, הסכם שדם חתום עליו, הסכם שלא ימוש לעולם!…" שמו של רב-טוראי אברהם (אבי) ברזילי מונצח באנדרטה שהוקמה ביוזמת המשפחות השכולות בצומת מגידו, ובה חקוקים שמותיהם של שבעה-עשר הרוגי הפיגוע.
