בן יהודית ויוסף. נולד ביום א' בתשרי תשל"ז (25.9.1976) בקיבוץ יפעת. ניר, הצעיר בחמשת ילדיהם של יהודית ויוסי, היה ילד טוב וחייכן, שובה לב ממש. אחיו – יורם ותומר ואחיותיו התאומות – הדס וגלית, שמחו בו ונקשרו אליו בקשר אמיץ של אהבה. כולם פינקו אותו והתחרו על תשומת לבו. טוב היה לו וטוב היה אתו. כל המטפלות שלו אהבו אותו והוא היה ילד שכולו "כיף". בכיתה א' למד ניר לקרוא במהירות מפתיעה. כשהתברר, שהוא סובל מעין עצלה, גדלה ההפתעה אף יותר. בעיית העין טופלה והעיניים השתוו עד כדי כך, שבלשכת הגיוס לא גילו כל פגם בראייתו והוא אף קיבל זימון למבחני קורס טיס. מימי בית-הספר זוכרים מוריו בעיקר את החן שלו, את יופיו הפנימי, את טוב לבו ואת האופטימיות שלו. כשנה לפני גיוסו לצה"ל, עבר ניר ניתוח בברך וגיוסו נדחה בעשרה חודשים. באותה תקופה, לאחר שהחלים מעט מהניתוח, עבד ניר במשק. מדי פעם היה יוצא עם ילדים לקייטנות ולטיולים, הילדים נקשרו אליו ואהבו אותו מאוד. ניר יצר קשר נפלא עם ילדים בכלל ועם אחייניו בפרט. תמיד, כאשר יצא לשחק עם אחייניו הקטנים, היו מגיעים ילדים אחרים תוך זמן קצר והיו מתנפלים עליו ומשתוללים אתו. ניר מעולם לא ניער מעליו ילד; עם כולם שיחק בסבלנות, שאינה אופיינית לנערים בגילו. גם חברי המשק אהבו אותו, הם למדו להכירו בעיקר כשעבד בחדר האוכל. ניר דאג לכל חבר, זקן כצעיר; מהר מאוד למד מה אוהב כל אחד מהם והשתדל שיקבלו את מבוקשם – ניר אהב אנשים ותמיד חיפש איפה אפשר לעזור להם. קשר מיוחד נוצר בין ניר לבין יורם, אחיו הבכור. ניר העריץ אותו והלך לשריון ולקורס מט"קים בעקבותיו. יורם, מצדו, הרגיש קצת כמו אבא של ניר. הוא דאג לו מאוד ונתן לו עצות כיצד לנהוג בצבא, בשריון ובחיים בכלל. בראשית דצמבר 1995 התגייס ניר לצה"ל. חבריו, בני כיתתו, התגייסו שנה קודם וניר התחבר מהר מאוד אל בני הכיתה שמתחתיו. אחד מהם היה אמיתי, בן משק שהיה צעיר מניר בשנה, והתגייס לצה"ל יחד אתו. ניר ממש דאג לו. כאשר אמיתי לא התקשר הביתה, היה ברור שניר כבר ידאג לדווח עליו ולהרגיע את הוריו. ניר עצמו הרבה להתקשר הביתה וביקש תמיד להרגיע את הוריו. הוא ידע עד כמה הם דואגים לו והיה מוכן לטרוח הרבה כדי להרגיעם. למרות הבעיות שהיו לניר בברך, הוא עבר את המסלול להכשרת מפקדי טנקים וסיים את הקורס בהצלחה. היה לו כוח רצון מדהים. משהוצב להדריך טירוני שריון, מצא עניין רב בתפקיד ההדרכה, הוא נחשב למדריך מוכשר במיוחד, ואף נבחר למדריך מצטיין, על-ידי החניכים והמפקדים כאחד. ניר היה אהוב מאוד על פקודיו. בתוך נפשו היתה אהבה עצומה והוא חילק אותה, בלי חשבון, לכל הסובבים אותו. חניכיו נהגו לקרוא לו "דוד ניר". כתבה אמו של חייל, שהיה חניך של ניר: "ממש התרגשתי ושמחתי, שבני 'נפל לידיו' של מדריך, שהוא בסך הכול מעט מבוגר ממנו, ולמרות עמדת השררה שהתפקיד מקנה לו, הצליח ליצור קשר עם חניכיו, אשר זיכו אותו בכינוי החיבה 'דוד ניר'." מפקדיו של ניר העריכו מאוד את כישוריו וכאשר היו זקוקים לתותחן, שיעלה לקו בלבנון, בחרו בו. בערב של יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997) אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, שעשו את דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו. בין הנופלים היה גם ניר. רק בן עשרים היה בנופלו. ניר הובא למנוחת עולמים בחלקה לחללי צה"ל, בבית העלמין בקיבוץ יפעת. השאיר אחריו הורים, שני אחים ושתי אחיות. לאחר מותו הועלה ניר לדרגת סמל ראשון. משפחתו הנציחה את זכרו בגן שעשועים, הנמצא במרכז הקיבוץ. גן זה שופץ וניתן לו השם: "גן ניר". שלט יפה ומואר הוצב שם ועליו חרוט שם הגן ופרטים על ניר. המשפחה הוציאה גם חוברת לזכרו.
