fbpx
בליט, איתמר

בליט, איתמר


בנם הבכור של רחל וישראל. נולד ביום כ"ג בתמוז תשמ"ו (29.7.1986) בשעה 19:20 בנהריה. אח לשרון, נעמה, נועה ואהוד. את שמו בחרה לו אמו שהתרשמה מסיפור גידולו ואהבתו של איתמר בן אב"י. כבר משנותיו הראשונות בלט איתמר בחוכמתו, בדרך חשיבתו המיוחדת, בדמיונו המפותח, בסקרנותו, ובבקיאותו יוצאת הדופן בתחומי ידע רבים. אז גם נתגלו תכונותיו המופלאות של רגישות, דאגה לזולת ואחריות חברתית, תכונות אשר ליוו אותו בכל מהלך חייו הקצרים. את לימודיו עשה איתמר בנהריה, בבית הספר היסודי על שם ויצמן, ובקריית החינוך "עמל נהריה", שם למד במגמת מחשבים. משנתו הראשונה בבית הספר היה ברור שכישרון הלמידה שלו עולה על הנלמד, וקשת הנושאים שחקר והעמיק בהם הלכה והתרחבה. ידענותו והתמצאותו של איתמר בתחומי דעת היו לשם דבר בקרב משפחתו וחבריו, ועוררו את הערכת המורים. כשהיה איתמר בכיתה א', בעת טיול באירופה, הפליא את כולם כשהחל לקרוא שלטי רחוב. כישרון מיוחד זה לשפות התפתח בהתמדה; איתמר גילה הבנה יוצאת דופן להיגיון של מבנה השפה והאיות, ובתקופת התיכון, בשיעורים שהשתעמם בהם, לימד עצמו לכתוב ולקרוא רוסית. אהבות אחדות היו לאיתמר, ובהן המוזיקה, המחשב, וספורט לסוגיו. המוזיקה לסגנונותיה ליוותה את איתמר מגיל צעיר. איתמר האזין למוזיקה מגוונת, בעברית ובלועזית, מהמטאלית ועד הקלאסית הישנה והחדשה. לפעוטון, זוכרת אמו, הסכים ללכת רק בתנאי שיתלוו אליו הטייפ והקלטות שלו. כשבגר, למד – בכוחות עצמו – לנגן בגיטרה, חיבר באמצעותה לחנים, והתחבר לקבוצת נגנים שבילו יחד שעות רבות של נגינה משותפת. גם אל המחשב התוודע איתמר בשלב מוקדם של חייו ומצא בו עולם ומלואו. המחשב והאינטרנט שימשו לאיתמר אמצעי ליצירת קשר עם מקורות מידע ועם אנשים ברחבי העולם, והוא ניצל זאת עד תום. איתמר התמצא היטב בתוכנות מחשב, גלש בקביעות בפורומים, וניהל שיחות בצ'טים. משאלתו הייתה לשרת בצבא בתחום המחשוב מתוך שביקש לתרום לצה"ל ולמדינה מכישרונו ומהכשרתו. הספורט על ענפיו השונים ריתק את איתמר לשעות ארוכות של צפייה בצוותא עם חברים ובני משפחה: כדורסל, כדורגל, אתלטיקה, סנוקר ועוד, והוא עקב באדיקות אחר ליגות הכדורסל והכדורגל בארץ ובחו"ל. הוא עצמו נהג לשחק כדורסל עם חבריו מדי יום שישי, ובמשך שנתיים שיחק באגודת הכדורסל של "עירוני שטראוס נהריה" – קבוצה שהיום נקראת על שמו. נוסף על כך, התאמן במתנ"ס נהריה בג'ודו. עם סיום לימודיו התיכוניים המשיך איתמר לכיתה י"ג ללימודים לתואר הנדסאי מחשבים. כעתודאי עבר טירונות בבסיס "זיקים", וכעבור ארבעה חודשים גויס ושובץ לקורס התקשורת היוקרתי "אבנט כחול" של חיל האוויר. בקורס התעניין בתכנים לעומקם וכהרגלו, שאף להבינם מעבר לנלמד. חבריו לקורס מספרים על אדם בעל השקפת עולם ייחודית שגילה עניין רב וסקרנות בכל הסובב אותו, ועל נכונותו לסייע לכל מי שנזקק לעזרה. איתמר נהג להשמיע את דעותיו, ידע לעמוד על זכויותיו, ובכך הפגין רמת חיילות גבוהה. במהלך הקורס לקח איתמר חלק במשימות אבטחה שביצע במסירות, ברצינות, ומתוך תחושת שליחות. את הקורס סיים בהצלחה. איתמר נפל בעת מילוי תפקידו ביום ו' בטבת תשס"ו (6.1.2006) והוא בן תשע-עשרה וחצי. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בנהריה. הותיר הורים, שלוש אחיות ואח. במלאות שנה לנפילתו, ספדה לאיתמר אמו: "איתמר, היום מלאה שנה לפרידתך הפיזית מאיתנו. אמרו לי שלפי ההלכה נמצאת נשמתך כאן איתנו, ברגעים אלה, ואני רוצה לומר לך דברים שלא אמרתי אז. לפני שנה נפרדנו כאן מגופך הקפוא בתוך ארון, וראינו איך טומנים אותך עמוק באדמה. לא הבנו אז שזו פרידה לתמיד. אביך, אני, אחיך ואחיותייך – כולנו – לא הבנו ולא אמרנו דבר לפרידה, כי לא קלטנו. גם עכשיו קשה לנו להאמין שזה לתמיד. אני עוד מדמה לראות אותך בפינות הבית, נזכרת ומדברת אליך ועליך. כולנו זוכרים ומתרפקים על הזיכרונות. חבריך זוכרים את אהבתך למוזיקה ואת בקיאותך בכל גווניה – הקלאסית, המטאל, הישראלית, ואפילו שירי עם ברוסית. הם זוכרים בגעגועים גם את הבילוי המשותף שלכם בזמן הלימודים בתיכון, את ההשתובבויות, את הנגינה ביחד ואת החלומות להקים להקה. כולם הכירו והעריכו את ייחודך, גם אלה שלא היו חבריך, בגללך או בגללם. אחד מחבריך כתב שהיית שונה, שהיית מיוחד, ובגלל זה כל כך אהב אותך. שלא פחדת ולא התביישת והיית גא להיות מיוחד. עזרת לראות דברים אחרת. היית ביקורתי ולא התאמצת להיות חברותי או מקובל, אולם כשעשית ועזרת, עשית זאת מכל הלב. בדברי הספד שכתבו לכבודך הזכירו שהיית חבר אמת, תומך ופועל למען הצדק וטובת הזולת, גם אם מכאוביו לא נגעו לך אישית. כזה מין דון קישוט… מתקופת הקורס בצבא סיפרו שתמיד פעלת לפי הכללים וציפית שגם החיילים והמפקדים ינהגו כך. חבר לקורס סיפר על מקרה שמפקד העניש חיילים ועיכב יציאה הביתה, ואתה חיפשת בחוקי מטכ"ל והצלחת לבטל את העונש… אישיותך המיוחדת, חוכמתך הרבה ובקיאותך בתחומים רבים ומגוונים יחד עם היותך חבר ואח, עושים אותך ליקר כל כך, ואת לכתך מאיתנו לכואבת כל כך. אתמול בערב, סמוך לשמונה, לפני שנה בדיוק, שוחחתי איתך בפעם האחרונה. נשמעת עייף וגם אמרת שאתה עייף, אולם זה לא הפריע לנו להתבדח על הפעילות הקרבית הצפויה לך בערב זה. אמרת שבעשר אתה עולה לשמירה. כששאלתי 'מה, לבד?' השבת לי 'אל תדאגי, יש שם אור'… התברר שלא היה שם אור. בחסות אותה חשיכה בא עליך מותך. איתמר, פרידתך הפתאומית מאיתנו היכתה אותנו בתדהמה והותירה בנו שאלה. איש לא הצליח למצוא הסבר ותשובה למה שהתרחש וגרם למותך. אנו יודעים שהיית חפץ חיים. היו בך סקרנות, ציפייה, והתלהבות לבאות. רצית לעשות ולחוות. רצית לנסוע ולראות מקומות. השארת הכול פתוח – כאילו יצאת לרגע ועוד מעט תשוב… איני יודעת אם נוכל אי פעם להתגבר על תחושת האובדן המכאיבה כל כך, גם איני יודעת אם תמיד נזכור את כל החוויות והמראות מחיינו איתך, אבל אני יודעת בוודאות שזכות גדולה לנו היא היותך איתנו, וכשלישי ברביעייה אחאית, אוהבת ומלוכדת. נהגתי לומר לך, לאחיותיך ולאחיך, שנעשה איתי חסד שזכיתי בכם. החסד בעינו, אני גאה בכל אחד מכם ובכולכם יחד. מקומך, איתמרון, שמור בינינו לתמיד. אתה שלנו, יקר ואהוב על כולנו." חברו של איתמר, קובי גורן, נפרד ממנו בשיר שכתב: "עת יבוא היום / יום לפגישה. / או אז אפול על צווארך / אשק, ואבכה. // ארצה לשאול, לדעת / ללמוד על הכול. / על מה שהיה אז / ומה מאז. // אך אתה, תשתוק / ותעמוד מנגד, / כמו שרק אתה ידעת. / עם חיוך ומבט כזה / גאה, המביט מעבר לכתפי. // אספר לך איך היממת את כולם. / אציין בסיפורי את חבריך / איך תפסו ראשם בין ידיהם. // כמה גאה הייתי בהם / על שעמדו במעמד הכואב / וזהו שנכפה עליהם. / איך לא אכזבוך ברגעים הקשים // ואתה בשתיקתך כמו תרמוז. / ואני – אבין לבד. / למה רק אז / ולא לפני. // אספר איך צעדנו / ובפעם הראשונה אתה הובלת. / אתה שתמיד היית / נחבא אל הכלים – / נישאת אז על כפיים / בראש כולם. / והשאלה עוד תהדהד / אך כתמיד תשתוק. / אולי תהנהן בראשך. / לא כאומר הן / אך גם לא כאומר / לאו. // אספר איך עמדנו / כשהאדמה – פיה פערה. / ואתה – בה קבעת מיקומך. // ואמך, שהביטה כלא מאמינה / איך בנה – זה בעל חלום / נלקח ממנה באחת. / וכעת הפך חלום. // איך קוננה ברבות הימים / מעל האבן הקרה, / כמביטה, ואותך / רואה בכל פינה. // אביט בך כמנסה להבין / כרוצה לומר – / סליחה!"

דילוג לתוכן