בדר, אפרים

אפרים, בן צפורה ואהרון, נולד ביום ב' באדר א' תשי"א (10.2.1951), בעכו וסיים את לימודיו בבית-הספר "הר וגיא" בקיבוץ דפנה. הוא היה תלמיד שקדן, בעל כוח רצון וסבלנות והתעניין במיוחד במתמטיקה, בחשמלאות ובאלקטרוניקה. הוא הצטיין בתחומים אלה ואת שעות הפנאי שלו בילה במעבדה, כשהוא מרכיב ומפרק מקלטי-רדיו ומכשירים אלקטרוניים שונים. הוא התמסר להדרכת-נוער בקבוצת אורן וחניכיו העריכו אותו מאוד. הוא השתדל לחנכם להבנה בשירה ובמוסיקה ועשה זאת לעתים באמצעות חידונים. אפרים היה גם ספורטאי טוב והצטיין במשחק הכדורסל ואף שימש כשופט בתחרויות, כן הרבה לטייל ברחבי-הארץ והכיר היטב את מרחביה. הוא היה בחור גלוי-לב, צנוע וממעט לדבר על עצמו, והיה אהוב על מכריו, שכינוהו בשם חיבה "פרויקה". הוא היה חברותי מאוד, פעיל במפגשים ובמסיבות הרבה לתרום לאירועים החברתיים מפרי-עטו – פזמונים ושירים. אפרים היה בן מסור למשפחתו, העריץ את אמו אשר הרעיפה עליו אהבה רבה וכן היה קשור לקיבוצו "הגושרים" וניצל את חופשותיו הקצרות כדי לסייע בעבודות השונות במשק. אפרים גויס לצה"ל בתחילת 1971 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות ולאחר שהשלים קורס מש"קי-סיור, סיים קורס קציני חי"ר ונשלח להשתלמות בקורס קציני-שריון. אחרי- כן הוצב ליחידת שריון בתפקיד מפקד יחידת-סיור והוענקה לו דרגת סג"מ. הוא לא אהב את הצבא, אך היה נחוש בהחלטתו למלא את חובתו בשלמות ובמסירות. הוא היה אהוד בצבא ונרקמו בינו לבין חבריו, מפקדיו ופקודיו, יחסים מיוחדים במינם. היחס אליו היה כאל חבר ולא כאל מפקד. שרר אמון הדדי מלא בינו לבין פקודיו. הוא הנהיג ביחידתו קופה משותפת, לבל יוצר מצב שלחלק מהחיילים יש דמי-כיס בעוד שלאחרים אין. ביום 9.10.1973 לחם אפרים כמפקד נגמ"ש בסיירת, באזור בוקעתה שברמת-הגולן, יחד עם יחידתו, שהדפה התקפה של הסורים וחילצה פצועים. הסיירת נתקלה במארב מצויד בנשק נ"ט והנגמ"ש של אפרים ושני נגמ"שים אחרים חיפו על חבריהם לשם חילוץ הפצועים. בעת שחש אפרים לחלץ את חבריו מנגמ"ש פגוע, נפגע בראשו ופונה. הוא מת מפצעיו ביום י"ד בתשרי תשל"ד (10.10.1973) והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ הגושרים. השאיר אחריו הורים, אחים ואחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סגן. מפקד היחידה כתב עליו: "אפרים מילא את תפקידיו בצורה הראויה לציון מיוחד, תוך הקרבה וחירוף-נפש בקרב;" חבריו-לנשק כתבו עליו: "אפילו העונשים שלו היו שונים: היה מצווה לכתוב חיבורים על נושאים מצחיקים, או שהיה מראה לעבריין כי שוב אינו רוחש לו אמון – וזה היה העונש הגרוע ביותר. הוא היה האב-הטוב של צוותו, מבין ואנושי; רחש אמון מלא לפקודיו ומעולם לא 'הוריד' פקודות, אלא תמיד הסביר ושכנע". על קברו נאמר: "הקרינה הנוחה של אישיותו הייתה, אפילו מבלי לדעת, משרה אווירה טובה. התקוממותו על אי-יושר או אי-צדק הייתה בשיאה. אפרים, מבחירי בנינו". קיבוצו הוציא לאור ספר לזכר בני משק הגושרים, שנפלו בקרב. בפרק המוקדש לאפרים הובאו דברים על דמותו וקטעים ממכתביו: "…מהו יופי, במה הוא נמדד, או כיצד חשים בו? הרי אין לו לא ריח ולא טעם ורק לפעמים יש לו מין צבע או צורה מוגדרת. בידיים אי- אפשר להחזיק בו וגם להגישו כ'יופי' במתנה זה לא מעשי. מה אמת-המידה לטוב-לבו של האדם? ושאלת השאלות: מה היא אהבה, איך 'אוכלים אותה'? מדוע אני כותב כל זאת? למה דווקא את? אחרי כל מחשבותי, כל מה שניסיתי להעלות על הכתב והעליתי, נדמה לי שאני יודע…".