בן רחל וצבי. נולד ביום א' בשבט תשל"ז (20.1.1977) בראשון לציון, שם גדל והתחנך. את לימודיו החל בבית-הספר היסודי 'ידלין', המשיכם בחטיבת-הביניים 'בן-גוריון' וסיימם ב'גימנסיה הריאלית' במגמה הביולוגית. בחיבור שכתב בכתה ז', מספר רונן על עצמו: "אני משחק כשוער בקבוצת הכדוריד של 'הפועל ראשון-לציון', אני גם תקליטן וחובב ספורט מושבע ובחיי כבר הספקתי ללמוד: טניס, כדורגל, כדוריד, כדורעף, אתלטיקה קלה והתעמלות קרקע. השנה ייצגתי את בית- ספרי באליפות כדוריד… החלום שלי הוא להיות קפטן נבחרת ישראל בכדוריד". ואכן, העיסוק בספורט היה למרכז חייו. שמונה שנים שיחק בכשרון רב בקבוצת 'אליצור ראשון לציון' בכדורעף. הוא זכה בתעודות הצטיינות ואף ייצג את המדינה בתחרויות בינלאומיות כחבר בנבחרת הנוער של ישראל בכדורעף. רונן ביכר את השהות בחצר ביה"ס, בשיעורי ספורט, על התעמקות בלימודים בחדר הכיתה. חרף היעדרויותיו הרבות התקשו מוריו לכעוס עליו: בישירות חסרת פניות וחיוך שובה לב היה מתרץ את מעשיו, מרכך את ליבם ללא קושי. מספרים חבריו לכיתה: "'צא להשתזף,' אורי כהן היה אומר לו – ורונן קפץ על המציאה ויצא. בכלל, כשהיה יכול (כמעט תמיד), היה מגיע באיחור ונותן במורה את פרצופו התמים… ברור שיש סיבה לאיחורו: "לא קמתי," "היה לנו אימון קשה," "דבר אחר-כך עם פינקו, הוא יסביר לך," מצטער – זה לא יקרה יותר!!" (לא היה בראש שלי להגיע…( כשכבר היה נוכח (האמנם?!?) היה מתחבא לו בסוף הכיתה, משרבט לו משהו (עד היום לא ידוע מה זה…) וזורק לחלל האוויר מדי כמה דקות איזו הערה, פנינת חכמה, או סתם משהו הומוריסטי שלא תמיד הבנו. על שאלתו של אורי כהן "יש למישהו שאלות?" צעק רונן בתשובה: "כן, מהי מהירותה של הצ'יטה?" — מה הקשר?!? בקיצור, כשרונן היה חסר, זה היה מורגש: זה היה משעמם, זה לא היה אותו דבר…" בכיתה י"ב כתב רונן עבודת-גמר בביולוגיה. מדריכתו, בתיה, שליוותה את תהליך כתיבת העבודה, מספרת: "…אצל רונן הכל היה כה שונה: כולם יושבים על כיסא מולי ושואלים ושואלים. הוא עמד – רגל אחת בחדר ורגל אחת בחוץ – ושאל בשיא הקיצור. כל החבר'ה חוזרים ושואלים כדי להיות בטוחים, ורונן עומד תמיד בכניסה, מעביר את הדפים שלו מעל לראשי היושבים, ממהר לאיזה אימון בספורט, ולבקשתי 'חכה רגע, נדבר קצת' משיב: 'אני רץ עכשיו, אל תדאגי, יהיה בסדר'. זאת התמונה לאורך שנה, זה רונן שהכרתי. לא מודאג, אינו מאפשר לאחרים לדאוג, יודע שמסביב קיים עולם של תנועה ומעשים ושחבל להתעכב על קוצו של יוד, על מה שבעצם מיותר. הוא תמיד מנומס, חיוך שובב בעיניים…עבודתו הייתה מעולה…" רונן בגר והיה לעלם תמיר, שפניו זרועות השמש מאירות בחיוך את סביבתו, מקרין אופטימיות ושמחת חיים. ידוע היה בכנותו ויושרו האישי, ומעולם לא חשש לומר את אשר על לבו. לא בכדי תמיד היה מוקף חברים. גבי, חברו הטוב של רונן, כתב לו: "רונן, תמיד הערצתי אותך, את האומץ שלך, את חוש ההומור הנפלא, את הנדיבות האינסופית, את היושר והכנות הכל כך עמוקים והכל כך נדירים בימים אלה, את החוכמה, ובמיוחד את חוכמת החיים שלך והאהבה הגדולה כל כך שהיתה בך לכל מה שיש סביבך…" רונן המשיך באימוני הכדורעף עד לרגע הגיוס ממש, אז נאלץ להכריע באשר להמשך דרכו הספורטיבית. בתחילת חודש אוגוסט 1995 גויס רונן לשירות החובה, ושובץ בחיל-התותחנים. רונן הוכשר כלוחם והוצב לשרת בצוות תצפית קדמי, כשהוא אחראי על הפעלת אש ארטילרית על יעדי האויב. עם הזמן התקדם והיה לסגן מפקד עמדת תצפית במוצב 'כרכום' שבדרום לבנון. רונן תואר על ידי מפקדיו כחייל למופת שמילא את משימותיו על הצד הטוב ביותר, תוך הפגנת אחריות ומסירות אין-קץ. הוא הקרין סמכותיות ומקצועיות בתפקידו והיה אהוב על מפקדיו ופקודיו כאחד. מול הרצון להתקדם ולתרום בתפקידו בצבא עמד הוויתור על אימוני הכדורעף. רונן כאב את הפרידה מעולם הספורט ובמהלך השירות נאלץ להתמודד עם השלכות בחירתו. את מימוש שאיפותיו כספורטאי החליט לדחות עד לאחר השחרור: הוא תיכנן לנסוע לארצות- הברית, לקבל מלגת לימודים לקולג' ולהמשיך לשחק כדורעף במסגרת נבחרת ישראל. במכתבים שכתב באותה תקופה הוא מתאר את החששות ולמולם את שביעות הרצון: "אני מפקד ביחידה קרבית. אני חוזר הביתה פעם בשבועיים, אני בתוך לבנון ומתאמן קשה ברמת הגולן, ויש לי סיפוק אדיר ומספיק אתגרים… טוב לי איפה שאני, למרות שהחברים שלי צוחקים עלי שאני 'טוחן'. אני יודע מה אני שווה." בהזדמנות אחרת הוא כותב: "זה התחיל בכדורעף, זאת אומרת פשוט לא הולך לי, ואני מתחיל לפחד. זה הפחד הכי גדול שלי. שלא יילך לי בכל העסק הזה. משום-מה הייתי אופטימי עד עכשיו, שכשיסתיים הצבא הכל יהיה בסדר ואני אראה לכולם איזה גדול אני ואיך גם תרמתי למדינה וגם נהייתי כוכב ויותר טוב מכולם ואני אגיע לקולג' וכל החלומות שאני חולם פה במוצב 'כרכום', כפי הנראה לא יתגשמו… אני פשוט לא עומד בקצב שלהם: הם נראים לי כל-כך טובים לעומתי והם רק מתקדמים, בעוד אני הולך אחורה בכל פעם שאני חוזר לכאן…" למרות הקושי מצא כוחות להמשיך, כפי שמספר גבי, חברו: "נדמה היה שהצבא כמעט הצליח להביס אותו, אבל תמיד היתה לך הרגשה עם רונן ששום דבר 'לא יכול עליו'… היו לו תשוקה והתלהבות לחיים שקשה לתאר ואולי מפני שהוא היה 'ווינר' גם במגרש וגם בחיים… היו לו כל-כך הרבה חלומות… הוא חלם על חברה קבועה, והיו לו כאלה הרבה… הוא פגש מישהי והיה כל-כך מאושר, הוא רץ אלי באימון חיבק אותי ואמר לי: 'גבי, החיים כל-כך יפים, אני פשוט שמח שאני חי!'" ביום ל' בשבט תשנ"ח (26.2.1998) נפל בקרב בלבנון. רונן שהה בעמדת התצפית במוצב 'כרכום' שבדרום לבנון, עת ירו המחבלים פגזי מרגמה על המוצב. רונן נפגע מרסיסים ונהרג. עימו נפלו סגן אסף רוזנפלד וסמל-ראשון יוני דבירי. עוד שני חיילים נפצעו. בן עשרים-ואחת היה רונן כשנטמן בחלקה הצבאית בבית-העלמין בראשון לציון, החלל השלישי במשפחתו. דודו נפל במלחמת העצמאות ובן דודתו נפל במלחמת לבנון. רונן הותיר הורים ואחות – שרון. מפקד האוגדה ספד לו: "הגעת ליחידה לפני כחצי שנה מתוך רצון עז למצות את כשרונך ויכולותיך המקצועיות. עברת ליחידה מתוך תחושת שליחות ומסירות שאיפיינו אותך לאורך כל דרכך ופועלך. כאשר נזקקנו להכנת חיילים לקורסי פיקוד, הטלנו זאת עליך – ידענו שתעשה זאת בצורה המקצועית והמושלמת ביותר. רונן, ידעת שאתה הולך ליטול על עצמך תפקיד מיוחד במינו, תוך שהייה בקו הקדמי, בלחימה יומיומית וסיכון אישי, ולמרות זאת עשית הכל על-מנת להגיע ליחידה. מפקדיך, ובראשם אנוכי, היינו סמוכים ובטוחים שכאשר תצטרך להפעיל אש ארטילרית על יעדי האויב, תעשה זאת בצורה מושלמת, ואכן כך היה. למרות שידעת שהנך מסתכן, התעקשת לבצע את המשימה ולהפעיל את האש… השתתפת בלא מעט אירועי ירי וקולך הסמכותי באלחוט השרה תחושת ביטחון. היית אהוד ביותר על חבריך לנשק, פקודיך ומפקדיך כאחד. פיקדת על הצוות במסירות, תוך תחושת שליחות עם סגנון פיקוד מיוחד במינו, היה חשוב לך לחנך את הלוחמים ולא רק לפקד עליהם." כתבות רבות שהתפרסמו בעיתונות תיארו את הקרב שהתחולל ואשר מצאו בו את מותם רונן וחבריו. הכתבות שפכו אור על דמותו של רונן ועל היותו שחקן כדורעף מצטיין. משפחתו של רונן הנציחה את זכרו באלבום זיכרון. בטקס יום הזיכרון בשנת 1998 נשא דברים צבי, אביו של רונן: "חייל – הוא לא רק לוחם/ חייל – הוא לא רק תותחן/ זהו ילד החוזר לביתו ועוד לפני ה'שלום' צועק: 'אבא, אני לוקח את המכונית! לא לדאוג, אני חוזר מאוחר'/ זהו ילד המבקש 'צ'ק פתוח' – 'כי אני צריך להסתפר וגם לקנות כמה ג'ינסים וחולצות'/ זהו ילד האומר 'אמא, אני צריך קצת כסף לערב: אנחנו הולכים למועדון'/ זהו ילד המטלפן לקראת חצות ומודיע 'אני נשאר לישון אצל החברה – נא לא לדאוג'/ זהו ילד שכל משפט שני שלו הוא 'מה את כל הזמן דואגת? – בלבנון יותר מסוכן'/ זהו מכתב מהודו, נפאל, ברזיל, צ'ילה, או הקוטב הצפוני – שלו מצורפת תמונה ומספר מלים המסתיימות במשפט 'אני לא יודע מתי אני חוזר' – מכתב אשר כמוהו לא זכינו לקבל. כיום כל שנותר הוא כיתוב שחור על שיש לבן בארבעה נוסחים שונים בעשרות בתי עלמין צבאיים, אנדרטאות ובאתרי הנצחה/ אולם אצלנו ישנה רק נוסחא אחת/ וכאמור, אין שפת אנוש יכולה לתאר ולבטא נוסחא זו/ וכל המוסיף – רק גורע."
