אלטון, שלמה

בן אברהם ורחל. נולד ביום ח' בניסן תרפ"ז (10.4.1927) באיזמיר אשר בתורכיה. למד שם ב"אליאנס" ובבית ספר למסחר. עלה לארץ בשנת 1944 ובבואו נקלט במסגרת "עליית הנוער" ונשלח להכשרה בשדה נחום, לאחר מכן בגבעת ברנר ואיתם התגייס לפלמ"ח בשנת 1946, בו שירת עד למיזוגו עם צה"ל. לבחינות הבגרות ניגש בשנת 1958 עם קציני צה"ל. לפני היותו מפקד בית הספר לקצינים בדרגת אלוף משנה היה במפקדת חטיבת "גולני" והשתתף בפעולות מעבר לגבול. הכל ראוהו כאב דואג המקדיש מחייו להעלות את רמת ההדרכה, הצוערים, המדריכים ואת רמת בית הספר כולו. מלבד היותו מפקד קרבי ידע לטפל בפרט ולהבין לבעיותיו היומיומיות. נפשו היתה רגישה מאוד לכל אחד ואחד. בת שחוקו ועיניו המחייכות פיזרו את כל הדאגות והטירדות והקרינו סביבו את הבטחון העצמי והאמונה בנצחון – תכונות הכרחיות לכל מפקד מעולה. חם לב היה, נעים הליכות ועדין, אך בלי ברק חיצוני וללא גינונים של איש צבא נוקשה המתרחק מאנשיו. הוא דאג לחייליו מחוסרי בית ומשפחה, היה שוכר להם חדר למען יהיה להם בית, מצא משפחות שיזמינו אותם לחגים ולחופשות. בראש וראשונה הקדיש את מיטב כוחותיו לשיפור האדם שבו ומתוך תביעתו לעצמו השפיע על הזולת. השתתף במערכת סיני כמפקד אחד מגדודי "גולני", שתפקידם היה להבקיע את מוצבי רפיח. אל חייליו היה מדבר לא כמפקד כי אם כאב המסביר לבניו את המצב. "אנו מוכרחים להילחם", אמר להם, כי "מאז מלחמת הקוממיות לא זכה עמנו לחיות חיי אזרחים עובדי אדמה וחרושת ויום יום פקדו אותו שוד ורצח וחבלה. ולכן החליט צה"ל לשים קץ לטרור המתנהל נגדנו – והמשימה הוטלה עליכם". הוא הוסיף והסביר כי אנשיו יעמדו בפני מבחנים אישיים קשים ובשעת משבר יהיו במבוכה ולא מן הנמנע הוא שיפגעו ושיבהלו. הוא יעץ להם שיתבוננו במפקדיהם ויבטחו באלה הצועדים קדימה ואז כל הסיכויים הם שהאויב יוכרע ויפול. מטעם צה"ל למד בבית הספר לפיקוד ומטה ולאחר מכן נשלח לבית הספר הגבוה למלחמה שבפריז – וכשפרצה מלחמת ששת הימים היה עדיין מפקד בית הספר לקצינים אך מרצונו הוא עזב וירד לקו החזית לשרת בקו הראשון. במלחמה עצמה, ביום השני לקרבות נפצע קשה בחזית הדרום בסיני ונפטר בבית החולים ביום י"ד בסיון תשכ"ז (22.6.1967). הניח אשה ושני ילדים. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בחיפה. זכרו הועלה יחד עם עוד ארבעה מחבריו לנשק בחוברת מיוחדת "ענף וחרב" שהוציאו קציני חי"ר.