אזולאי, חיים

בנם של בלינדה ויוסף-משה. נולד ביום כ"ו בחשוון תשמ"ו (10.11.1985) בקראקס שבוונצואלה. אח בכור ליצחק. "היום בו נולדת," כתבה אימו, "היה היום המאושר ביותר בחיי. היית תינוק נפלא, תמיד קצר רוח, עליז ושובבני, הילדון שתמיד דחף והכניס את עצמו לצרות, שמעולם לא ניתן היה להתעלם ממנו… כך הייתה מהותך, וכך היית עד רגעיך האחרונים, האנשים שהכירו אותך ואהבו אותך, הכירו באיכותך הכה ייחודית הזו, והיא בידלה אותך ועשתה אותך לבלתי נשכח, הודות לחיבתך, לאותנטיות שלך, לאמירותיך השנונות." חיים – חיימיטו, שם החיבה שלו בספרדית – גדל במשפחה חילונית-מסורתית. הוא התחנך בגן חב"ד בקראקס, לשם השמירה על צביון יהודי. בכיתות א'-ח' למד בבית הספר של הקהילה היהודית – "מוסר ואורות" על שם הרצל וביאליק (Moral Y Luces Herzl Bialik). בכיתות ט'-י' המשיך בבית הספר החרדי-יהודי "סיני" בקראקס. בכיתה י"א למד בבית הספר של הקהילה היהודית וסיים כיתות י"ב-י"ג בתיכון "בית רונדלרה" Rondalera)) בעירו. חיים היה תלמיד חסר שקט, התקשה מאוד להתרכז בשיעורים, אלא אם הנושא עורר בו עניין. הוריו התגרשו כשהיה בן חמש, והוא גדל עם אימו. חיים אהב מאוד את אביו; מערכת יחסים קרובה וטובה שררה בינו לבין הוריו ובינו לבין יצחק, אחיו הצעיר ממנו בשנתיים וחצי. חיים היה ילד רגשן וחם לב, והִרבה לחבק ולנשק את הוריו. יצחק והוא חלקו את אותם החברים, האזינו יחד למוזיקה, צברו יחד חוויות רבות, בילדותם נהגו לבלות עם אימם בשפת הים; וכמקובל בין אחים – לעתים גם רבו. בוונצואלה, כאשר ילד יוצא מן הבית, נהוג שהוריו מברכים אותו "השם יברך אותך". בילדותו אימץ חיים אמירה זו, ובצאתו מן הבית הקפיד לומר: "אני אוהב אותך והשם יברך אותך". גם אחיו יצחק אימץ אמירה זו, והוא משתמש בה. לחיים הייתה נפש עדינה ורגישה. למשל, כשצפה עם אימו בסרט על עכבר שאיבד את אימו, התעצב ובכה, עד כדי כך שהם נאלצו לצאת מן הקולנוע באמצע הסרט. את אימו כינה בחיבה פֶּקֶנְיָה (קטנה בספרדית). חיים היה טיפוס משפחתי ואוהב, מוכן ומזומן למחוות אהבה בכל עת, חיוך נסוך בקביעות על פניו. הוא נהנה לבלות עם דודותיו ועם סבתו מצד אימו, ושמר על קשר טלפוני הדוק עם בני המשפחה המורחבת. חיים אהב מאוד ילדים קטנים; הם עוררו בליבו רכות ושמחה והשיבו לו אהבה. הוא זכור בין חבריו כשובב גדול בשל אין ־ ספור התעלולים וההלצות ששימחו את כולם, כיוון שאהב לספר בדיחות ולשעשע את קהל מאזיניו. חיים היה חבר נאמן, ונהג להמציא שמות חיבה לכל מי שאהב. עצמאי ומקורי במחשבתו, ניחן בין היתר בחוש מסחר; פעם מכר חפצים מביתו לחבריו ללימודים ולשכנים, ומהכסף שהרוויח קנה לעצמו נעלי ספורט ובגדים. חיים האזין למוזיקת רוק, ולמד לבד לנגן בגיטרה קלאסית ובגיטרה חשמלית. הוא אף הקים להקת רוק עם אחיו והם השתתפו בכמה תחרויות. בשעות הפנאי נהנה לצפות בסרטים במחשב ובתכניות על בעלי חיים בטלוויזיה, לצאת לחגוג עם חברים וכמובן – להאזין למוזיקה. בילדותו שחה והתאמן בקרטה ובשאר אומנויות לחימה מן המזרח. את אהבתו לדיג ירש מסבו, אבי אימו. ובכלל, נמשך לכל הקשור בים, כולל צלילה. חיים אהב בכל נפשו בעלי חיים. אביו קנה לו ולאחיו סוס במתנה; הסוס חי בחוות סוסים, וחיים רכב עליו בהנאה רבה. כיאות להרפתקן, בן שבע-עשרה עלה ארצה לבדו. ב-26 באוגוסט 2003 החל ללמוד עברית באולפן א' בקיבוץ רמת יוחנן. הוא גר, למד ועבד בקיבוץ עד ה-30 בינואר 2004. רחל יפה, מנהלת האולפן, כתבה לזכרו: "חיים בחור נחמד מאוד, בעל חן אישי ממיס לבבות. חיים התחיל את האולפן בכיתה. בהמשך ראינו שיוכל ללמוד טוב יותר תוך כדי עבודה. לכן הוא עבר לעבוד באורווה וניהל את חייו בעברית. חיים היה מאושר והתקדם יפה. חיים התגלה גם כאיש בעל תושייה ואומץ מרשימים כשפרצה שריפה באולפן. אורח שישן אצלנו בלילה ננעל בחדר, התנור נדלק והחל לבעור. חיים, ששמע את הזעקות לעזרה, רץ לחדר, ניתק את החשמל, הוציא את הבחור דרך החלון ואחר כך הביא מטף וכיבה את האש. בזכות התושייה והאומץ שלו הבחור ניצל והנזק הרבה יותר קטן ממה שעלול היה להיות. אני שוב מודה לחיים על מה שעשה." חיים זכה על אומץ ליבו בפרס. בקיץ 2004 למד במכינה באוניברסיטת תל אביב, שם הכיר חברים רבים חדשים. אילן גיטלמן, יליד קולומביה, סיפר: "כשפגשתיו לראשונה, הוא נראה לי כמו בן עשרה טיפוסי עם שיער ארוך ומכנסיים נפולים מעט. חיימה התקרב אליי ושאל אותי שאלות אודות הצבא. סיפרתי לו קצת, כולל היכן שירתתי, העברנו את הערב וצחקנו על הרבה דברים, והחל מרגע זה אני והוא נהיינו החברים הטובים ביותר. כאשר התחלנו את הלימודים, לא ניתן להגיד שלמדנו הרבה, משום שרוב הזמן עשינו חיים ולא היינו קשובים כל כך ללימודים. חיימה סיפר לי באותם ימים על מטרותיו הנעלות להיות לוחם בצה"ל ומצידי הסברתי לו עוד ועוד … היינו יוצאים לרוץ בערבים, על מנת שהוא יפתח כושר טוב… אני זוכר את הלילה שבו בילינו במסיבה קטנה שארגנו יחד עם כמה מחברינו באחד מחדרי המכינה. חיימה הכיר את מלאני, צעירה צרפתייה יפהפייה שבה התאהב לחלוטין, וכמה ימים לאחר מכן ניתן היה לראות אותם יחד כל הזמן. הם היו הזוג המושלם. … חיימה הפך בסופו של דבר לאח קטן שטיפלתי בו ועזרתי לו במה שאפשר. הזמן חלף וסיימנו את המכינה. … חיימה ואני היינו האחרונים ללכת משם … לחיימה לא היו הרבה קרובי משפחה בישראל, מלבד דודיו בנתניה. … הוא החליט ללכת לגור עם חברתו מלאני… באותם ימים הוא היה אמור להתגייס לצה"ל. אני זוכר שהוא היה מעט מבוהל, אך יחד עם זאת, דבקו בו התלהבות וציפיות. כמה ימים לאחר מכן קיבלתי ממנו שיחת טלפון, בה אמר לי שהוא הצליח להתקבל לאותה היחידה הלוחמת שבה שירתי. שמחתי מאוד והרגשתי מאוד גאה בו כאח. לא היה קל לו להסתגל לקצב חיים חדש ושונה זה, אך לבסוף הוא הצליח …. הזמן גרם לו להתבגר כאדם … וכעת הוא גבר היודע מה הוא רוצה ומה הן מטרותיו בחיים. בנוסף היה מספר לי מה הן תכניותיו לאחר הצבא. הוא רצה להתחיל בלימודים במקצוע גידול דגים; תשוקתו לים הייתה כבירה. … כאשר יצא לשבתות מהצבא, היינו הולכים יחד לצלול. … היינו יוצאים בלילות או היינו יושבים כדי לדבר על הרבה דברים. … הייתי חייב להתייעץ איתו על כל החלטה … הפכנו לחברים קרובים מאוד. … נכחתי בטקס סיום הטירונות שלו. באותם ימים הוא היה מאוד מאושר." גם תומר סידלר ורועי ממן הכירוהו במכינה והפכו לחבריו הקרובים: "בהיותנו כה רחוקים מאהובי ליבנו, ולאחר שעלינו לישראל בעודנו כה צעירים, למדנו לבנות קשרי חברות חדשים, חזקים כמו קשרי משפחה. חיימה היה חלק מהאחווה הזו: יותר מחבר, הוא חלק חסַר תחליף במשחק פאזל גדול. … חיים גילם במלואה את משמעות שמו; הוא הדביק אותנו באופטימיות שלו בחיים, בשמחתו ובידידותו. … זכרו של חיימיטו תמיד ילווה אותנו, המופת שלו ימשיך להדריך אותנו ובשל כך ימשיך להיות בכל אחד מאיתנו דרך נשמתו האדיבה, מלאת החיים, המתוקה וטובת הלב." על מכתבה של תמרה גרינבאום צין חתמו שבעים ושמונה חברים מארגנטינה, מבלגיה, מברזיל, מקולומביה, מקובה, מצרפת, מאיטליה, מישראל, מתורכיה, ממרוקו, מרוסיה, מאורוגוואי ומוונצואלה: "ביום שבו חיימיטו התגייס לצה"ל, והוא נרגש ושמח מאוד הודות ליחידה שבה עתיד היה לשרת, והדבר הסב לנו גאווה רבה, הידיעה שהוא באמת נותן את המֵרב מצידו כדי לשרת את ארצו. כאשר היה יוצא בסופי שבוע, היה מספר לנו על הרפתקאותיו כחייל, שחלקן לא היו קלות, אך תמיד ידע לראות את הצד החיובי בכל דבר. … לחם במלחמה בלבנון, ובשל כך הדאיג אותנו מאוד. בכל פעם שהיינו מצליחים לדבר איתו היינו חשים הקלה בשל הידיעה שמצבו טוב, ולפעמים היינו שומעים ממנו כמה היה גאה על כך שלחם למען ארצו. … במחשבותינו ובלבבותינו נותרו הרגעים שחווינו יחד, ההרפתקאות שחלקנו, השיחות, רגעי הצחוק ודמותו של אדם כל כך אהוב, שאליו נתגעגע ואותו נזכור לשארית חיינו." חיים החליט להתגייס לשירות קרבי. הוא עבר מבחני כושר והתגייס לצה"ל ב-10 ביולי 2005 כחייל בודד. בשנה וחצי של שירות צבאי, הספיק לסיים מסלול והיה לוחם בפלחה"ן (פלוגת החבלה וההנדסה) של חטיבת "הנח"ל". בתקופת שירותו השתנה, הפך לרציני וחדור מטרה. איציק סולימני, חברו לשירות הצבאי, כתב לבלינדה אימו: "על חיים יש אין־ספור סיפורים. חיים היה מפעל לסיפורים. … הוא הצליח להיכנס לכל אחד ללב. חיים הוא אחד מהאנשים שאי אפשר היה לפספס את הנוכחות שלו. תמיד עם חיוך על הפנים, מבט שובב, ומבטא שרק לו היה. הייתה לו את היכולת לשבת עם כל בן אדם, להקשיב, לדבר, לספר מה עובר עליו כחייל בודד, ולספר סתם סיפורים מצחיקים מהחיים או מסופי שבוע בתל אביב." יובל ניר הוסיף: "אני נזכר קודם כל בחיוך האדיר הזה שהיה לו. ביכולת שלו להמיס לכל המפקדים את הפרצוף הרציני ולגרום לכולם לחייך. … הוא היה מהאנשים שלקחו את החיים כהרפתקה אחת גדולה … היה בחיים משהו כל כך חי, כל כך חיובי, שזה פשוט היה מדבק. אני זוכר שהוא חזר פעם אחת מסופשבוע בבית וסיפר לי איך כל החברים הישראלים שלו צחקו עליו כי הוא קרא לפיקניק שהם עשו בשבת 'פריסה'. הוא סיפר את זה ונקרע מצחוק על עצמו במקביל. אף פעם לא לקח את עצמו יותר מדי ברצינות, אף פעם לא התבייש. … הוא היה חייל תותח. בחור קטן עם כוח של מישהו פי שלושה ממנו בגודל, סוחב על הגב שלו אנשים ששקלו לפחות פי אחד וחצי ממנו … הוא התלונן כל הזמן, אבל זה תמיד היה בצחוק, תמיד בחיוך, כשחיים היה מתלונן כל הצוות התגלגל מצחוק." אמר חברו לשירות, לוטם קסטין: "חיים היה אדם אהוב, בעל חוש הומור ייחודי שידע להצחיק בכל רגע כל אחד, שאהב את החיים ולשמח אחרים גם ברגעים הכי קשים. … הוא היה בשבילי כמו אח אמיתי והערצתי אותו." "חיים הצליח להדביק כל אחד מהצוות בדבר שהוא קסום מבחינתי," הדגיש חברו "ואני קורא לו 'חיידק החיים'. חיידק טוב ששמור בזיכרון ודואג מדי פעם להתפרץ בחיוך, בצחוק, בדמעה ובכל מבטא דרום אמריקאי כבד." בעת שירותו, נסע חיים לבקר את הוריו בוונצואלה. ערב לפני שובו ארצה השיק עם אימו כוסות לחיים באירוע שהשתתפו בו. חיים דיבר על עתידו עם תום השירות הצבאי; הוא תכנן להציע נישואין למלאני חברתו, הוא ראה בה את האישה של חייו, מבינה לליבו וטובה אליו; וחלם ללמוד גידול דגים. אחרי כחצי שעה נסע חיים עם חבר לבר, אז התרחשה תאונת דרכים קטלנית והוא נהרג. סמל חיים אזולאי נפל בעת שירותו, ביום כ"ט בטבת תשס"ז (19.1.2007). בן עשרים ואחת היה בנפלו. הובא למנוחת עולמים בבית עלמין בקראקס בוונצואלה. הותיר אחריו הורים ואח – יצחק. אביו נפטר ב-20 במאי 2014. אימו עלתה ארצה בדצמבר 2010. שמונה שנים לאחר נפילתו, ביום כ"ד בחשוון תשע"ו (6.11.2015), הועלתה גופתו של חיים ארצה, והוא נטמן בטקס צבאי מלא בבית העלמין הצבאי בנתניה. חיים ידע להסב אושר לסובבים אותו, השפיע על חבריו ולימד אותם רבות איך להתמודד עם קשיים ואיך להסתגל לשינויים – לא הגשים את חלומותיו. "בני היקר עד מאוד, חיימיטו אהוב ליבי," כתבה אימו, "אדם ששינה את חיי, והקנה לי את תחושת המלאות המוחלטת ביותר, דהיינו, היותי אימא… כבר כלו כל ההזדמנויות להתקשר אליך לישראל כדי לשוחח, לחבקך ולנשקך, כדי לשבת לידך ולקבל ליטופים, כדי לשמוע סיפורים שתמיד הסתיימו בצחוק… להתקרב לצווארך כדי לנשקך ולנשום את הניחוח של האדם האהוב ביותר … טוב ליבך ומידותיך הטובות שהן חלק מנשמתך המיוחדת, תמשכנה להתעלות לדרגה גבוהה יותר, לאחר שביצעו את משימתן בעולם זה. כוח החיים הרוחני שלך לעולם לא ייפוג וייעלם. … נשארים עימי אך ורק זיכרונות מהותך, זיו מבטך, חיוכך הכן והבלתי מודאג, תחושת החמימות של ידיך בידי כאשר היינו הולכים יחד, קול צחוקך … היית כה מיוחד שאפילו הותרת לי אחריך ירושה של חברים נפלאים ונדיבים, שתמיד אהבו אותך בשל מה שאתה, וכן את חברתך מלאני, שאהבה אותך בכל ליבה, את משפחתה שאהבה אותך כמו בן נוסף, והרבה הרפתקאות וחוויות … אני חשה כבוד רב בהכירי את מה שעלה בידך לקצור ב-21 שנותיך הקצרות, אך מלאות עד מאוד, את סגולותיך, ענוותך, שמחת החיים שבך, אומץ ליבך ורוח הלחימה … צפיתי בך כשנולדת, גידלתי אותך עם כל האהבה והמסירות שיכולתי להרגיש, ראיתי אותך גדל והופך לגבר, גרמת לי להרגיש גאווה, אושר על הישגיך." אילן גיטלמן חברו הקרוב ספד לו: "הוא הותיר לי הרבה עצות, מהן למדתי רבות, דרך ההסתכלות על החיים, כיצד לנהוג כלפי בני אדם, התשוקה לחיים והמרץ לצאת אל הדרך, על אף הקשיים והמהמורות הגדולים. אני רואה בו 'גיבור', צעיר עם אידיאלים שהחליט לעלות מארץ הולדתו ולהיחשף לעתיד בגפו, והחליט לשרת את מדינתו ישראל, והקדיש את המיטב מצידו בכל מה שעשה. … תמיד יהיה בליבי ובלבבותיהם של אנשים רבים שהכירו אותו". בעלה של אימו קרלוס ספד לו בהלוויה בארץ "….היום הגוף של חיים חזר לארץ, קרוב לאמא שלו, לביתה, בית שכל כך אהב בזמנו ועכשיו מתחבר גם אל גופו. לא הכרתי את חיים ורק דרך אמא שלו התחברתי אל הזכרונות, החוויות, והערכים שלו כאדם, האכפתיות שלו למשפחה המורחבת אמא, סבתות – "אני חי את חיים כאילו הוא חי". חיים עלה כחייל בודד שהתגבר על כל המכשלות שעבר הוא היווה דוגמא לא רק לאחיו שעלה והתגייס, אלא להרבה צעירים שהמשיכו את דרכו… ". אנחנו נזכור אותך תמיד, ואתה בשבילנו כדבר השיר "צעיר לנצח".