אברהם, נעמי
בת בנימין וברטה. נולדה ביום כ"ו בחשון תשי"ז (31.10.1956) בתל-אביב. למדה בבית-הספר היסודי 'הנגב' שביפו, המשיכה וסיימה את לימודיה בבית-הספר התיכון עירוני ו' שבתל-אביב בהצלחה, במגמת לימודי המזכירות. נעמי היתה נערה חביבה ואהובה על כולם ויחסיה עם שכניה ועם חבריה ללימודים היו מצוינים. היא היתה חברותית ורכשה לעצמה חוג-ידידים גדול ונאמן. בבית היתה נעמי הבת הבכורה, ועל-כן ידעה לשמש דוגמה לאחיה ולאחותה ולהיות מקור-גאוה להוריה. היא אהבה את בני-משפחתה, דאגה להם ועזרה להם ככל-יכולתה ולא מתוך הרגשת כורח אלא באהבה וברצון. עוד בבית-הספר היסודי גילתה נעמי נטיות אמנותיות והתמחתה בציור. במשך שנים הקדישה שעות רבות לתחביבה זה והגיעה להישגים נכבדים. היא אהבה ספרות וקראה ספרים רבים, ובשעות-הפנאי הנותרות אהבה להתכתב עם בני-נוער בגילה ברחבי-העולם. כשסיימה נעמי את לימודיה בבית-הספר התיכון, התחילה לעבוד במשרד עורכי-דין בתל-אביב. היא הספיקה לעבוד במשרד כחמישה חודשים, עד למועד גיוסה לצה"ל, ובפרק-זמן קצר זה התחבבה על מעסיקיה וגילתה כישרון רב ומיומנות בעבודתה. נעמי גויסה לצה"ל בדצמבר 1974 והוצבה לפיקוד הגדנ"ע. לאחר הטירונות נשלחה ליחידה באזור תל-אביב כפקידה. "כשהגיעה ליחידה" – כותב מפקד מרחב המרכז שנעמי שירתה בו – "פגשתי בנערה שקטה ונעימה, נפחדת וחוששת מן הצפוי לה בצה"ל. תוך פרק-זמן קצר התאוששה, התחילה מחייכת ומגלה סימני השתלבות והשתחררות מן המתח הראשוני, ואז גילינו חיילת עדינה, חביבה, חרוצה, מסורה ואחראית". ביום ח' בשבט תשל"ה (20.1.1975) נפלה נעמי בעת מילוי תפקידה. ביום 14 בינואר 1975, בעת שחצתה את הכביש ליד המחנה שבו שירתה, נפצעה נעמי ושכבה ללא הכרה עד שנפטרה. הובאה למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי שבקרית-שאול. השאירה אחריה אב ואם בהיריון, אח ואחות. אחרי נפילתה ילדה האם בת, וניתן לה השם ענת-נעמי לזכרה של נעמי ז"ל. משפחתה תרמה לזכרה ספר-הפטרות וספרים נוספים, ולוח-שיש לבית-הכנסת שבעיר- מגוריה, בת-ים.
