בן תקוה ויורם. נולד ביום ט"ו באדר ב' תשל"ו (17.3.1976) בתל אביב. בן בכור להוריו, שנולד להם כמתנה בדיוק ביום השנה לנישואיהם. כשהיה בן ארבע נולד אחיו אביעד, וכעבור כמה שנים הצטרפה אחותו שרי. "גיא היה ילד ממושמע וצייתן," מספרת אמו. "תמיד חזר נקי מהגן, למרות שהשתתף בכל הפעילויות ושיחק בחול. גם כשהתבגר היה איסטניס, נקי ומסודר. היה רזה עד כדי כך שכל בגדיו נפלו ממנו ונזקק לשלייקס צמודים למכנסיים. לאורך כל השנים, בכל אסיפות ההורים בבית-הספר, בלט המשפט 'יש לכם ילד טוב'". גיא הקטן אהב מאוד להרכיב פזלים ולשחק במשחקי חשיבה. גיא למד בבית-הספר היסודי 'משה שרת' בתל אביב, תלמיד טוב ואהוד, בעל יכולת מילולית גבוהה. כשהיה בן עשר חנך את דודי, תלמיד צעיר, ובסיום שנת החונכות כתב: "בהתחלת השנה עבדנו אני ודודי נורא לאט בכיתה, אבל במשך השנה נהיינו זריזים יותר והספקנו הרבה מאוד בכיתה… המצאנו משחקים, תיכננו אותם, ואז עשינו את המשחק לפי ההוראות ושיחקנו." כשסיים כיתה ו' עבר עם משפחתו לקיבוץ חצור, והחל ללמוד בתיכון האזורי 'צפית' בקיבוץ כפר מנחם, שם סיים כיתה י"ב במגמה הטכנולוגית. מעבר המשפחה מהעיר לקיבוץ היה מוצלח מאוד וגיא השתלב מהר מאוד בחברת בני גילו. פרומה, אם המשפחה המאמצת של משפחת גולן, מספרת: "הם היו באים ביום שישי, כמו שבאים לסבים, ומבלים איתנו עד ארוחת הערב. מאוד התרשמנו מהחינוך של הילדים, שספגו אווירה משפחתית חמה… גיא מיד נקלט, וכולם רצו להיות איתו, וכולם שיחקו ודיברו איתו. מה שבלט אצלו היתה הפתיחות והיחס החם לאנשים. מיד הקיף את עצמו בכל הילדים. הוא היה המסמר של החבורה. לכן גם היו לו כל כך הרבה חברים. כשצריך היה לעזור במשהו – גיא עזר." ואכן, גיא היה מהר מאוד לאחד מהחבר'ה, עד כדי כך שזמן לא רב אחרי בואו שאלה אותו ידידה באיזה בית ילדים היה, והוא נאלץ להזכיר לה שלא גדל בקיבוץ… שחר, חברה של גיא מיום בואו לקיבוץ, מספרת: "גיא היה רוב הזמן במצב רוח טוב. תמיד היה כיף בחברתו, אפילו אם זה סתם להעביר תחנות בטלוויזיה. לידו החיים נראו תמיד רגועים, ללא דאגות… גיא תמיד התייחס לכולם יפה, היה אומר שלום, דאג לתת לאנשים הרגשה טובה… גיא לקח דברים בקלות, לא היה נלחץ. הדברים האלה היו טבעיים בשבילו. בחברתו הכל היה יותר קל." גיא ידע ליהנות מהחיים, במעשי שובבות, בטיולים ובמסיבות, ותמיד היה מוקף חברים וחברות. מגיל צעיר עסק גיא בספורט. בגיל שמונה הצטיין בטניס, ובתיכון שיחק כדורעף. תמיד היה בעל כושר גופני גבוה, אך רזה מאוד. לכן הפתיע את כולם כשעבר את הגיבוש לשייטת והתקבל, אף שבשל בעיות אוזניים לא הורשה לצלול. בחודש אפריל 1995 התגייס לצה"ל, והחל במסלול הלוחם בקומנדו הימי. כבר מתחילת האימונים הצטיין ובלט בכושרו הגופני ובנכונותו לעזור. החבר'ה סיפרו, שכשהלכו במסע של שמונים ק"מ, גיא בעצם הלך מרחק כפול – הלך בראש, וכל הזמן רץ אחורה לעודד ולדחוף את האחרונים וחזר קדימה. לדבריהם "השאיפה היתה תמיד לעקוף את גיא במסע. אם הייתי מצליח לעקוף אותו, כנראה השתפרתי. הוא היה תמיד הראשון… היה לו ראש טוב ויכולת פיזית, אז הוא הוביל… מאוחר יותר היו כמה קצינים עם הרבה מוטיבציה שהצליחו לעקוף אותו, אבל גם להם זה היה קשה. הם ראו בזה אתגר…". גם בצבא בלט גיא בשלווה התמידית שלו וביושר הפנימי, שגרם לו להודות בטעויות גם אם לא גרם כל נזק. באוקטובר 1996 סיים גיא את המסלול ובטקס שנכחו בו בני המשפחה הגאים וחברים רבים קיבל את סמל היחידה – כנפי העטלף. מפקדו, אל"מ אלי, מספר על שירותו של גיא: "'הדאווין המצ'ואיסטי' אינו עומד במבחן הקורס הקשה. הוא נושר בדרך כלל בשלבים הראשונים. את הקורס מסיימים אלה שמאמינים כי הציונות היא ללא מרכאות. אלה שמאמינים כי אפשר לתת את הכל, הנשמה, הלב ועוד קצת כדי לבצע את השליחות, אותה שליחות אשר הטילה עלינו מדינת ישראל לשמירת ביטחונה… גיא וחבריו עמסו על כתפיהם את כל כובד משקלה של השליחות ושילמו את המחיר הכבד ביותר, בחייהם. בציבור עולה מדי פעם השאלה על היעדר מוטיבציה. שאלה זאת לגבי גיא וחבריו נעה על מסלול שבין מצחיק ללא קיים. ביקשתי ממפקדו הישיר של גיא לדרג את תכונותיו. עבר זמן, והוא חזר אלי מבויש ואמר שאינו יכול. אינני יכול לומר אם היה יותר מקצועי או יותר מסור, אינני יכול לומר אם היה יותר אהוב או יותר נערץ. אינני יכול. כל אחד היה מוכן ללכת עם גיא לכל מקום. היה בו שילוב כל-כך נדיר של שמחת חיים ואמונה, חברות ושאיפה למצויינות." מדי בואו לחופש בבית, או בבית דודיו בחדרה, הקפיד גיא לעבור מיד לבגדים אזרחיים ומעולם לא 'השוויץ' בכך שהוא לוחם הקומנדו הימי, ובוודאי שלא סיפר דבר על שירותו. בליל ג' באלול תשנ"ז (5.9.1997) נפל גיא בקרב בלבנון. בעת שיצא עם לוחמי השייטת לפעולה מבצעית, נתקל הכוח במארב מחבלים. מספר מטענים אשר התפוצצו בסמוך לכוח הביאו לנפילתו של גיא ולוחמים נוספים. לאחר הפיצוצים התפתח במקום קרב עם המחבלים. הקרב וניסיונות החילוץ נמשכו שעות ארוכות. עם שחר התגלתה התמונה הקשה. עם גיא נפלו אחד-עשר לוחמים: סא"ל יוסי קורקין, רס"ן דר' צחי בנטוב, סרן דר' דגש מאהר, סרן צבי גרוסמן, סרן רם לוינס, רס"ל אריה אברמזון, רס"ל יוחנן הילברג, רס"ל רז טבי, סמ"ר גל רודובסקי וסמ"ר יניב שמיאל. רס"ל איתמר איליה, מלוחמי הכוח, הוכרז נעדר באותו לילה. ביוני 1998 הובא למנוחות בישראל. בן עשרים-ואחת היה גיא בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין בקיבוץ חצור. הותיר אחריו הורים, אח ואחות. כמה שנים אחרי נופלו נולדה אחותו ליהי. אביו יורם ספד לו: "היית בן שאמך, אחיך, אחותך ואנוכי היינו גאים להיות משפחתך. ולא רק אנו, הקרובים אליך ביותר, אלא גם כל המשפחה הקרובה יותר והקרובה פחות, חשה גאווה כי במשפחתם נמצא גיא. במשפחה זו אני כולל את משפחת הקומנדו הימי, שרק בימים האחרונים התברר לנו עד כמה היית קשור אליה, עד כמה אהבת את חבריך ליחידה, ועד כמה היית גאה לשרת בשייטת… נמשיך להיות חזקים כאן, אמך ואני, למען אחיך ואחותך. כך אני מתאר לעצמי שהיית רוצה, וזאת נעשה." המשפחה ערכה והוציאה לאור את הספר 'מגע של מלאך וחיוכו', שבו מספרים על גיא בני משפחה וחברים באומר ובתמונות רבות. מתוך דברים שכתבו חברים: יובל: "גיא יכול היה להימצא בו בזמן בים של מקומות, ולא להכביד על איש. היה עובר ביעף, ואחריו כמו נחיל של דבורים, מרחפות מלים טובות וחיוכים שקטים. בתוך הדקיקות הרכה היה אצור כוח אדיר, שאין שני לו… לעתים קומתו נראתה טיפה שחה מעומס טוב הלב שפרץ מגופו, כגלי ים רכים ומלטפים. מעין התנצלות מנומסת על היותו טוב ואהוב כל כך על כולם." עמית: "יש משפט שמאוד מאפיין את גיא: תהיה כמו הפרחים, המפיצים רוך ויופי מבלי לבקש תמורה." זיוה: "גיא שלי לימד אותי למצוא את כוכב הצפון והדרום… גיא שלי זה גיא שהבטיח נשיקה על הלחי, וגנב נשיקה על השפתיים… גיא שלי זה חיוך אחד גדול, מקסים." תמר: "כולנו זוכרים את הידיים שלו… הוא לימד אותנו להתחבק, להתנשק, סתם, בלי סיבה מיוחדת." דקל: "אני לא זוכר את גיא ממורמר לגבי שום דבר. בן אדם עם הרבה שמחה פנימית, כוח פנימי, חוסן וחוכמת חיים… היה לו מעין מנוע פנימי, שמייצר חום ודברים טובים." מנחם: "גיא ליטף, היה אדם חם. כל מי שנגע בו, הרגיש משהו." עידן: "שחר ואני קראנו לגיא פו הדב. ב'הטאו של פו' מדברים על זה שפו הוא בעצם טיפוס טאואיסטי: לא משנה מה הוא יעשה, מה שצריך לקרות לו – יקרה. גיא היה כזה. הוא לא היה רואה משהו ורץ, הוא היה בנינוחות שלו, והאקשן מגיע בכל זאת. כשהיה צריך – פעל, וכשלא היה צריך – ידע להיות פו הדב." מור פלג: "פעם שנייה שאני מטייל בהודו. אנשים מכל העולם באים לכאן למצוא את מה שלגיא ניתן כמתנה מלידה. שקט פנימי, אהבה עצמית שמתחברת לאהבה עד אין סוף, שדבקה בכל מי שהיה סביבו." אתר צלילה לזכר 12 ההרוגים הוקם מול מושב שבי ציון, שם גרה משפחתו של רם לוינס, אחד הלוחמים. באתר טובעה ספינה ישנה, ולידה מוקמו 12 כיסאות שעליהם חרותים שמות הלוחמים. מצוף בים מציין את מיקום ההנצחה. בסמוך לבסיס השייטת הוקמה אנדרטה לזכר 12 ההרוגים. בבריכת השחייה של קיבוץ חצור, אחד המקומות האהובים על גיא, הוקמה פינה לזכרו ובה מציינים מדי שנה את יום הולדתו. המשפחה כותבת: "כאן, גיא, אנו מעדיפים להמשיך ולזכור אותך, בצחוק ובשמחה, עם כל החברים שתמיד אהבו לשבת יחד איתך ולחייך אל העולם, עם בקבוק משקה ביד, משהו על הצלחת והרגשה טובה בלב. כך היית וכך תמיד תהיה בליבנו, עם החיוך הכובש, שממשיך לצוץ מדי פעם בחלומותינו ומשרה חמימות אמיתית של געגוע."
